בין "נחש" ל"שרף"? | כיצד תלמיד חכם צריך לנקום?

מסופר שפעם פגע ‘עם הארץ’ אחד בכבודו של גאון הדור, רבי מאיר מארים שאפיט זצ"ל, אב"ד קוברין ובעל ה"ניר" על הירושלמי. הרב שתק ולא השיב על העלבון. כששאלו אותו על כך — הרי הגמרא ביומא (כג.) אומרת בשם רבי יוחנן: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש — אינו תלמיד חכם!"

השיב: "אלמלא הייתי נוקם ונוטר כנחש, ואחר אריכות ימים בא לבית דין של מעלה, והם שואלים: 'מדוע היית נוקם?', ואני משיב בגאווה: 'כי אני תלמיד חכם — והרי כל ת"ח שאינו נוקם כנחש, אינו ת"ח!' – שוו בנפשכם את צחוקם של צבאות מעלה למראה 'תלמיד חכם שכזה'"

ת"ח כיצד נוקם?

ה'יערות דבש' מסביר: הנחש אוכל עפר, ואינו נהנה מאכילתו. כך גם תלמיד חכם אמיתי – כשנוקם, אין הוא עושה זאת לשם תאוות נקמה, אלא מתוך תחושת שליחות של קידוש השם, תוך תחושת "טעם עפר".

על כך מעמיק גם הגאון רבי משה אריה ליב סג"ל ליטש ראזנבוים זצ"ל, דיין בפרשבורג, מגדולי תלמידי החת"ם סופר, בספרו אמרות השם: בפרשת חוקת (במדבר כ"א, ח') מצווה ה' את משה: "עֲשֵׂה לְךָ שָּׂרָף", ואילו משה עשה נחש. מדוע?

מסביר בעל מעשה השם: הנחש בא לסמל תגובה על פגיעה בכבודו של מקום (כמו שנאמר בעמוס ט', ג'), ואילו השרף מבטא פגיעה בכבוד חכמי ישראל (נשיתחתן נשית שרף - ראה אבות פ"ב מ"י). ובאותה פרשה נאמר: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמשֶׁה" – חטאו בשניהם.

אלא שהקב"ה חס יותר על כבודו של משה – ולכן ציוה לעשות שרף, ואילו משה עצמו חס על כבוד שמים – ולכן עשה נחש.

ומכאן חוזרת הגמרא: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו ת"ח", כלומר: מי שאינו נוקם כאשר כבוד שמים מחולל – איננו ראוי לתואר "תלמיד חכם", שהרי נקמתו צריכה להיות כולה לשם שמים.