בפרשית השבוע "אחרי מות–קדושים", אנו נפגשים עם מצוות התוכחה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז). מצווה זו נושאת עִמה אחריות כבדה כלפי הזולת — להזהיר את הסובבים לנו על חטאם ומעשיהם הלא טובים, כמובן הכל ברוח טובה ומתוך אהבת ישראל. בהקשר למצווה זו, מסופר מעשה מרתק בין שני גדולי ישראל.
מרן הגה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זצ"ל, מגדולי האדמו"רים בפולין, הגיע לביקור מיוחד אצל מרן גאון ישראל רבי עקיבא איגר זצ"ל, רבה של פוזנא ומגדולי פוסקי אשכנז. על אף שרבי שמחה בונם היה צעיר מרעק"א בשנים ספורות, בכניסתו לביתו של הגאון התבטא ביראה: "בבית הזה שורה ריח של תורה לשמה."
במהלך הביקור פנה הגרעק"א אל אורחו הגדול ושאל שאלה נוקבת: "יאמר לי מר, מדוע בפולין ייטיבו דרכיהם של בני ישראל – ואילו כאן, במדינת אשכנז, הרעו דרכיהם?"
השיב לו רבי שמחה בונם תשובה כדרכו, בחריפות ובפשטות: "בפולין, כאשר רואה אדם את רעהו נוהג שלא כשורה – אינו שותק. תיכף ומיד מוכיחו על פניו, אף אם יש בכך כדי להלבין פניו ברבים [במסגרת גבולות ההלכה, כמובן]. ומתוך כך, מתביישים בני אדם לנהוג שלא כהוגן. אך באשכנז, כל אחד מתנהג בדרך-ארץ, ומפני הכבוד – שותקים. וכשאיש אינו מוחה, הולכים הדברים ומתרופפים."
הנהן הגרעק"א בראשו והסכים עמו: זו הסיבה המרכזית להידרדרות הרוחנית בארצות אשכנז.
באותו מעמד הוסיף רבי שמחה בונם ופירש את הפסוק בפרשת השבוע: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" — שכיוון שעבירה גוררת עבירה, יש למהר ולהוכיח את האדם כבר עם מעידתו הראשונה. כי אם עבר ושנה בעבירה – נעשית לו כהיתר, חלילה.
0 תגובות