בפרשת תּוֹלְדֹת מסופר על יצחק אבינו ועל הברכות שהעניק לבניו. חז"ל עוצרים על פרט מעניין – עיוורונו לעת זקנתו. הם מדגישים כי אין מדובר בעיוורון טבעי הנובע מגיל מופלג. בתקופת האבות, אנשים חיו שנים רבות ונשארו חזקים ובריאים, ויצחק – שהיה מבורך מפי אלוקים – אמור היה להיות מוגן ממכאובים ומחלות.
אז מדוע התעוור יצחק? חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שהדבר נעשה משמים, כדי למנוע ממנו לטעות ולברך את עשיו. אלוקים, שידע את דרכיו הרעות של עשיו, לא רצה לחשוף בפני יצחק את מעשיו כדי שלא יפגע בבנו. במקום לדבר לשון הרע, נשללה מיצחק הראייה, והדבר הוביל לכך שהברכות הגיעו ליעקב – מי שהיה ראוי להן באמת.
המסר עמוק וברור: אם אלוקים עצמו נמנע מלדבר לשון הרע, אפילו על רשע כמו עשיו – קל וחומר שעלינו להיזהר בלשוננו. לשון הרע אינה רק פגיעה בזולת; היא גם רעל רוחני המחלחל לתוך החברה, הורס אמון ומביא שנאה ופירוד.
בעידן שלנו, נוכל לראות זאת היטב ברשתות החברתיות – מילה אחת פזיזה, שמועה או תגובה מעליבה, עלולות לגרום לנזק כבד לאדם ולסביבתו. על כן, חובה עלינו לזכור את דרכו של יצחק אבינו ואת המסר הנצחי של הפרשה – לשמור על לשוננו, לכבד כל אדם, ולבחור תמיד בטוב, באמת ובשלום.
0 תגובות