העיסוק בכוחה של הבחירה האישית מוביל לעיתים למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט. כמו לדוגמא בפרשה שלנו, פרשת תולדות, שם נאמר "ויעתר לו ה'", וחז"ל מגלים לנו שעיקר ההיענות לתפילה הייתה בזכות יצחק, ולא בזכות רבקה.ומדוע? משום ש"אין דומה תפילת צדיק בן רשע, לתפילת צדיק בן צדיק".
הפרשנות זו מעוררת תמיהה מיידית: לפי ההיגיון שלנו, מעלתו של צדיק בן רשע - מי שצמח מתוך סביבה לא טובה, נטש את דרכי הוריו הרשעים, ובכוחות עצמו עלה, טיפס, והגיע אל דרך ה' - צריכה להיות גדולה יותר. אם כן, מדוע ה' מקשיב דווקא לתפילתו של הצדיק, זה שקיבל את כל המעטפת כבר מלידה, וכביכול לא עשה מאמץ כדי להגיע לשם?
כוחם של שורשים מול עוצמת התשובה
כדי לענות על השאלה הזו, מצאנו שתי נקודות מבט מרכזיות, שמעמידות את יצחק (צדיק בן צדיק) בעמדה גבוהה יותר:
אריה ברונר שר ומדבר על פרשת תולדות תשפ"ו
ההסבר הראשון הוא הסברו של המהרש"ל.- נכון שמעלתו של צדיק בן רשע גבוהה יותר, אבל כאן מדובר על תפילה. כאשר אדם ניגש להתפלל, לא רק זכותו האישית עומדת לו, אלא גם זכות אבותיו הקודמים. מנקודת מבט זו, לתפילה של צדיק בן צדיק יש משקל גדול יותר בזכות שושלת האבות, והזכויות שלהם שמסייעות לתפילה.
המאבק הנסתר: הפיכת הרגל לפנימיות
ההסבר השני הוא הסברו של הרב אליהו דסלר, בעל "המכתב מאליהו", שמעמיק עוד יותר אל תוך עבודת הנפש והבחירה הפנימית. הרב דסלר מציב את הקושי בפני הצדיק בן צדיק באור אחר לגמרי, וטוען כי מבחינות מסוימות, עבודתו של צדיק בן צדיק קשה יותר מזו של צדיק בן רשע.
האדם שנולד וגדל בתוך חיי תורה ומצוות עומד בפני אתגר עצום: הסכנה שהמעשים הרוחניים שלו יישארו בגדר "חיצוניות והרגל בלבד". כלומר, ללא עבודה, הוא יפעל מתוך הרגל אוטומטי ומתוך שגרת חינוך שקיבל, אך ללא עבודה פנימית מתמדת.
יצחק, כאב-טיפוס לצדיק בן צדיק, לא הסתפק במה שקיבל אצל אברהם אבינו. הוא נדרש לעמל מתמיד "לעשות הכל לשלו, לקניין פנימי ועצמי שלו". הבחירה העומדת בפניו היא לא להתנתק מן הרע, אלא להיאבק בהרגל הטוב, ולהפוך את החיצוניות הרוחנית לאמת פנימית.
הבניין החדש בכוח עצמי
צדיק בן רשע (בעל התשובה) נמדד בכוח היציאה שלו – ניתוק ושבירה של הרגלי העבר. הוא אינו נדרש להתעלות מחינוך או הרגל חיצוני. לעומתו, צדיק בן צדיק נדרש למהלך של כניסה פנימה. הוא צריך לבנות בניין רוחני חדש לגמרי, שיעמוד "בכוח עצמו בלבד". העבודה זו - להילחם בהרגל הטוב ולהפוך את השגרה לקניין אמיתי ועצמי - מתוארת אצל הרב דסלר כ"עבודה גדולה וקשה היא מאד".
בניגוד לצדיק בן רשע שיוצא מתוך החושך אל האור, הצדיק בן צדיק נדרש לקרב פנימי מתמשך כדי להפוך את האור המקיף אותו לאור פנימי ובוער. זוהי מעלה ייחודית: היכולת לגבור על הנוחות וההרגל, ולהפוך אותה לאמת רוחנית אישית, שאינה תלויה בחינוך שהוענק לו.
המאבק הזה, להפוך את הדרך המוטבעת והמוכרת לדרך שנבחרה מחדש בכל רגע ורגע, דורש עוצמת בחירה גדולה לא פחות, היא פשוט נסתרת ועדינה יותר.
0 תגובות