בפרשת השבוע, פרשת אמור, עוסקת התורה בדיני קדושת הכהנים, ואת האיסור על הכהן להיטמא למת: "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א, א')
והנה, בנביא (מלכים א', פרק י"ז), מסופר מעשה שבו החיה אליהו הנביא את בנה של האלמנה. ותמהים על כך התוספות במסכת בבא מציעא (קיד:, ד"ה "אמר") – הכיצד נטמא אליהו שהיה כהן למת? הלא כהן מוזהר מלהיטמא לנפש אדם
ומתרצים התוספות, שהיה זה מותר משום פיקוח נפש.
אולם, הגאון רבי יחזקאל ליפשיץ זצ"ל, בעל ה"מדרש והמעשה", מביא את תמיהת אחיו, הרב הגאון החריף ר' אליעזר כהן נ"י: היכן מצינו היתר להיטמא לצורך תחיית המת?! הרי היתר פיקוח נפש נאמר רק למנוע ממוות, ולא לשם השבת נפש שכבר פרחה ומתה. כלום תחיית המת עצמה תיחשב פיקוח נפש להתיר טומאה לכהן?
והשיב לו ר' יחזקאל תשובה נפלאה: הרי מצינו בגמרא (סנהדרין מו:) שלכהן מותר להיטמא למת מצוה, וטעם ההיתר – מפני ביזיון המת, שאין מי שיתעסק בו. ולפי זה, פשוט וברור, שאם מותר להיטמא כדי לקוברו ולהצילו מביזיון, קל וחומר שמותר להיטמא לו כדי להחיותו – שהרי אין ביזיון גדול יותר למת ממצב מיתתו, ואם יש בידו להשיבו לחיים, הרי זו תכלית הכבוד וההצלה מביזיון.
0 תגובות