בפרשת נשא (במדבר פרק ד') אנו עוסקים בעבודת הכהנים במקדש – ראש וראשון לעבודת הכהנים הוא הכיור וכנו, ששימשו את הכוהנים לרחיצת ידיים ורגליים לפני עבודת הקודש.
בספר שמות (פרק ל"ח פסוק ח') התורה מתארת ממה היה עשוי אותו כיור נחושת ושם נאמר: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת, בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מראות הצובאות – מראות נחושת, שנדבו בנות ישראל לעשיית הכיור. חז"ל מציינים את תורמתם של הנשים לכיור שנדבו דבר שהיה יקר ערך עבורם ובכל זאת מסרו אותו לעבדות המקדש.
היום בכל תיק וקרן זווית מוצבת לה מראה, מה שהיה בזמנים עברו נחלת הגבירות היום נפוץ לכל דכפין. ההסתכלות במראה ע"י גברים גם נפוצה עד מאד אך בפשטות בדברי ההכלה נדמה שאין הדבר פשוט כלל ועיקר. במאמר זה ננסה בעז"ה לגלות טפח וטפחיים מנושא מעניין זה, תוך הדגשה שאיננו באים לפסוק הלכה למעשה, אלא להביא את הדברים כפי שנכתבו במקומם.
חסידים נהגו לנקוב את הראי בשמו "כלי שמלאכתו לאיסור" – המכונה בלשון האידיש "שפיגעל". אך גם בשו"ע כתב (יו"ד סי' קפב ס"ו): "אסור לאיש להסתכל במראה". וטעם האיסור – משום שההסתכלות במראה היא מדרכי הנשים, וכבר נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה".
פרשת נשא עם הרב יצחק דוד גרוסמן • צפו
בספרים האריכו לכתוב אודות חומרת ההסתכלות במראה. וכן כתב רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל (ב"יערות דבש", ח"א, דרוש ב):
"ואחשה מיו"ד, כי יש בהן דינים – לא דיני איסור והיתר הנמסרים להורים ומורים, אלא שאר דינים השווים לצרכי כל נפש אדם, כעניין הסתכלות במראות הצובאות. אם לא לצורך, כשמסתפר או להעביר כתמי גופו וכדו', אבל לראות במראות אם לבושיו מכוונים וכהנה, הוא בגדר 'לא ילבש גבר שמלת אשה'. וכהנה דברים רבים – כל מה שהאיש עושה להתקשט או להתנאות, הוא לדעת רוב הפוסקים בגדר 'לא ילבש'. ובייחוד צריך שימור על הסתכלות במראות, כי כבר נודע ממה שכתבו הזוהר והמקובלים, כי בכל דיוקן ודיוקן – אית רוח השורה. ולכן המסתכל במראה ללא צורך כנ"ל – הרוח מתלבש בדיוקנא, ומזיק לו במותו וגורם רעה לעצמו. כי ידוע תדע: אין לך פרצוף וצלם תבנית עץ ואבן שאין שורה עליו רוח ומזיק" – עד כאן לשונו."
בספר "טעמי המנהגים" (עמ' תקנג), מובא בשם ספר התשב"ץ (סי' תקמו), כי רבנו שמשון משאנץ – כשהיו עיניו כואבות – היה שם מסווה על פניו, לבד מהעיניים, ורק אחר כך היה מסתכל במראה.
הגאון בעל ה"אדר"ת" זצוק"ל כותב בספרו "נפש דוד" (אות מז): "מעודי לא הנחתי שיהיה מראה בתוך ביתי – תלוי על הכותל או עומד על התיבה כנהוג בכל הבתים". ומסביר: "מפני איסור הסתכלות במראה לייפות את עצמי, שזהו אב הטומאה לכל העבירות רח"ל".
על הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע מסופר, כאשר יצא עם משלחת רבנים לפגישה עם הקיסר, כדי לבטל גזירה קשה שהיתה על אחינו בני ישראל. קירות הקומה התחתונה בארמון היו מוקפות מראות. והגה"ק, שתוארו היה דומה למלאך ד', אך נזהר מימיו מלהסתכל במראה – הזדעזע כשראה את דמות חבריו הרבנים משתקפת במראות. פתאום הבחין בדמות נוספת שמראה פניה קדוש ונשגב, ואמר לתומו לחבריו: "בטוח אני שבעזר ד' נצליח בדרכנו, כי הלא מלאך ד' מתלווה עמנו..." (דברי מהרי"א עה"ת, תולדות המחבר).
עוד נציין למה שכתב בסידור "חלקת יהושע" (עמ' כ) פעם טבל הרה"ק בעל ה"חלקת יהושע" מביאלא זצ"ל במקווה שניצבה בה מראה בכניסה. כשיצא משם התבטא ואמר, שהמצוה הראשונה אחר הטבילה במקווה, היא ההימנעות מלהביט במראה. כמו כן אמר כמה וכמה פעמים, שכאשר יש מראה בבית, עיקר הניסיון הוא להימנע מלהסתכל בה.
אך מתי מותר להסתכל במראה? והאם יש מקום להקל בזמנינו? אלה ועוד במאמר הבא אי"ה
0 תגובות