בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, אנו קוראים על מעשה מרים הנביאה, שדיברה לשון הרע על אחיה משה רבנו בפני אהרן, ובעקבות זאת נענשה בצרעת והוסגרה מחוץ למחנה לשבעת ימים.
בהקשר זה, ראוי לעיין בדברי הספר "הלכות ארץ ישראל" המיוחס לבעל הטורים, שדן בדין מצורעים בזמן הזה. שם כותב המחבר כי מאחר שאין בידינו כהנים בקיאים בדיני נגעים, אין לשלוח את המצורעים מחוץ למחנה, ומסיים בדברים מעוררי לב: "ויש לנו לבקש עליהם רחמים".
ספר זה נדפס לראשונה בלונדון בשנת תר"ס, מתוך כתב יד עתיק על קלף שנמצא בספריית מינכן. כשהגיע הספר לידיו של הגאון המפולפל רבי מאיר דן רפאל פלאצקי זצ"ל – בעל כלי חמדה – הסתפק אם אכן יצא הספר מתחת ידי רבנו יעקב בעל הטורים, אך קבע בבירור: "הכת"י הוא לאחד מן הקדמונים ז"ל".
רבי מאיר דן רשם הערות רבות בשולי הספר, ובאחת מהן הוא מתעכב על אותה לשון של בעל ההלכות: "ויש לנו לבקש עליהם רחמים". ושואל בפליאה: "מה קמ"ל בזה? מהיכי תיתי שלא לבקש עליהם רחמים?!"
והוא מבאר שם חידוש נפלא: הרי משה רבנו לא התפלל על מרים מיד כשלקתה בצרעת, אלא רק לאחר שאהרן פנה אליו וביקש שיתפלל. וצ"ע, מדוע משה לא הזדרז מיד? (ועיין באור החיים הקדוש על הפסוק במדבר י"ב, י).
ומתרץ הכלי חמדה: התורה אומרת "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים" (דברים כ"ד, ח) – משמע, שכל פעולה להסרת הנגע, אפילו פעולה רוחנית של תפילה, צריכה להיעשות אך ורק "ככל אשר יורו אתכם הכהנים". ולפיכך, משה רבנו המתין להוראת אהרן הכהן, ורק אז התפלל: "אל נא רפא נא לה".
נמצאנו למדים, שלדעת בעל ההלכות, בימינו שאין כהנים מומחים, שוב אין מניעה, ואף חובה עלינו לנהוג באותה נקודת מבט של חסד ורחמים – ולבקש עליהם רחמים גם ללא הוראת כהן.
0 תגובות