בפרשת השבוע כי תצא מצווה התורה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" – איסור לחרוש באותה מחרישה בשני מיני בהמות שונים, שור וחמור.
חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שהטעם לאיסור הוא משום שצער גדול נגרם לחמור: השור חזק בהרבה מהחמור, ולכן כשהם חורשים יחד, החמור נאלץ להתאמץ מעבר ליכולתו.
נוסף על כך, השור מעלה גרה ולועס שוב ושוב את מזונו, בעוד שהחמור אינו עושה כן. ראיית השור אוכל כך מגרה את החמור וגורמת לו מצוקה נוספת.
התורה, אם כן, מתחשבת אפילו ברגשותיו ובתכונותיו של החמור – כדי שלא ייווצר לו צער מיותר. מכאן נלמד את עוצמת האיסור של צער בעלי חיים. אם התורה מקפידה כל כך על מניעת סבל מבהמה, קל וחומר שעלינו להיזהר לא לצער בני אדם – שיש להם רגש, מחשבה ודיבור.
המסר של הפרשה ברור: להתחשב בזולת, להיזהר ברגשותיו של האחר, ולהקפיד לא לגרום צער – לא לבעלי חיים, ובוודאי לא לבני אדם.
0 תגובות