1:
פרשת ״מקץ״ הסתיימה כשיהודה מפוייס, מקבל עליו את הדין ומציע שכולם. כולל בנימין יהיו עבדים ליוסף, אך כשיוסף מסרב ואומר שרק בנימין ראוי לעונש וכל שאר האחים משוחררים, כאן משתנה לפתע מזגו של יהודה, הוא ניגש אל יוסף ומטיח בו דברים קשים, כמו שמסביר רש״י הקדוש על דבריו של יהודה ליוסף: ״ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות״.
נשאלת השאלה, מהו הדבר שבגללו שינה יהודה את דעתו, מדברי פיוס וקבלת הדין, לכעס גדול ומחאה נגד הדין.
ה״אלשי״ך״ מסביר שבסוף פרשת ״מקץ״ כשפנה יהודה ליוסף ואמר לו שכעונש על שנמצא הגביע אצל בנימין כולם יהיו לו לעבדים, נפלה על יהודה סוף סוף ההבנה שהכל קרה להם כעונש על שמכרו את יוסף ואם כך הדבר, עליהם לקבל את העונש באהבה ולהיות עבדים ליוסף כדי לכפר על מכירתו.
אך כאשר אומר יוסף שהם משוחררים ורק בנימין ישאר לעבד, מבין יהודה שדבר זה איננו בא כעונש על מכירת יוסף כי הרי היחיד שלא היה במכירה הוא בנימין, דבר זה מביא אותו להתנגד להשאיר את בנימין אצל יוסף ולדבר אליו במילים קשות.
2:
תרוץ נוסף מופיע במפרשים.
כאשר נמצא הגביע אצל בנימין, הבין יהודה שכנראה פה מתחילה להתקיים ״ברית בין הבתרים״ כמו שהבטיח הקב״ה לאברהם: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״.
מבין יהודה שבגורלם עלה להתחיל כעת את ״ברית בין הבתרים״ על ידי שיהיו עבדים ליוסף.
אך כשיוסף אומר להם שהם משוחררים ורק בנימין יהיה עבד, מבין יהודה שזה לא קשור לברית בין הבתרים ולכן מתרגז ופונה אל יוסף בדיבור קשה.
3:
יוסף נשבר ומחליט להתוודות, ככתוב: ״ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבךּ ובנימין בכה על צואריו״.
רש״י מביא את הגמרא במסכת “מגילה” שאומרת שיוסף בכה על שני מקדשות שיהיו בחלקו של בנימין ועתידים להחרב, ובנימין בכה על משכן ״שילה״ שיהיה בחלקו של יוסף ועתיד להחרב.
מה הקשר בין צוואר לבית המקדש?
בית המקדש נקרא ״צוואר״ כמו שכתוב: ״כמגדל סביב צווארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי גיבורים״, המפרשים מסבירים שפסוק זה מדבר על בית המקדש.
בהמשך הפסוקים כתוב: ״וינשק לכל אחיו ויבךּ עליהם״.
פה יוסף לא בכה על שני המקדשות כיוון שלא מוזכר בפסוק את המילה ״צוואר״.
שואל ה״זוהר״ הקדוש, אם הבכי הוא על שני בתי המקדש שעתידים להחרב, מדוע האחים לא בכו? האם זה לא קשור אליהם? האם הם לא אמורים להצטער מזה?
ומסביר ה״זוהר״ הקדוש שרק יוסף הצדיק ראה ברוח הקודש את חורבן בתי המקדש, אבל שאר האחים לא ראו.
יוסף רואה ברוח הקודש את כל השבטים יוצאים לגלות בגלל החורבן והתחיל לבכות, הבכי הזה לא היה מהתרגשות על שפגש את האחים כמו שנהוג לחשוב, אלא על משהו הרבה יותר עמוק, על העתיד לקרות לשבטים, אסונות וסבל רבים.
קשה, מדוע דווקא עכשיו במפגש זה חשוב לקב״ה להראות ליוסף את חורבן המקדשות?
עוד קשה, מדוע דווקא ליוסף ולא לשאר האחים?
ה״שפת אמת״ וה״משך חכמה״ אומרים שניהם הסבר מדהים מאין כמוהו.
כתוב: ״ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי..״.
נשאלת השאלה, מדוע מציינת התורה שיוסף לא יכל להתאפק? למה המידע הזה חשוב?
אלא שאם התורה כותבת שיוסף לא יכל להתאפק, אפשר להבין מזה שהיה מצופה ממנו להתאפק.
צריך להבין שלא סתם יוסף מתעלל באחיו, כל פעולה שלו מחושבת ואמורה לכפר בתשובת המשקל על פעולה דומה שעשו האחים ליוסף.
יוסף רוצה שיכופר לאחיו על כל עניין ועניין במכירתו, ולכן דואג להחזיר להם על כל עניין במידה כנגד מידה.
כשאמר להם ״מרגלים אתם״ - בא לכפר על שחשדו בו שהוא מרגל עליהם ומוציא דיבתם רעה.
כששם אותם בבור - בא לכפר על זה ששמו אותו בבור.
מי זרק את יוסף לבור? שמעון, לכן השאיר יוסף דווקא את שמעון בבור בעוד אחיו חוזרים לכיוון הבית.
מדוע ציווה יוסף לשים את הגביע דווקא אצל בנימין? - כדי לתת לכל אחד ואחד מהם להרגיש טעם גניבה.
עוד רוצה יוסף לבדוק, איך יתנהגו האחים עם בנימין, האם יתנכרו לו כמו שעשו עם יוסף, או אולי יתמכו וישמרו עליו, האם יאהבו את בנימין או ישנאוהו.
מטרת מעשיו של יוסף היתה כדי לגמור את ״שנאת האחים״, שנאה שאמורה להשפיע הלאה עד סוף כל הדורות.
כל הפעולות שלו נועדו לסיים לגמרי את המושג שנקרא ״שנאת אחים״, שמשפיע לא רק לשעתו עם אחי יוסף, אלא עם כל עם ישראל שנקראים אחים זה לזה.
אבל היה עוד דבר אחד אחרון שרק איתו אפשר היה לסיים את התהליך.
כתוב: ״ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה לנו הצרה הזאת״.
בשעתו, יוסף התחנן לרחמים של אחיו, התחנן שלא יזרקו אותו לבור, אבל האחים לא הקשיבו.
על דבר נורא זה היה צריך לכפר, ואיך? על ידי שיוסף יגרום לאחים להתחנן אליו כדי שישחרר את בנימין.
הם היו אמורים להתחנן ויוסף היה אמור לסרב עד שיגיע המצב שישוב אחד האחים חזרה לביתו לכדי להביא ליוסף את יעקב ובלהה.
רק להם תהיה האפשרות לשחרר את בנימין.
רק כשפעולה זו היתה נעשית, רק אז היה מתכפר לאחים על מה שחטאו ב ״אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו״.
את התכנית הזאת היו אמורים לסיים כאשר יעקב ובלהה ירדו למצרים, ומדוע?
חלומו הראשון של יוסף בפרשת ״וישב״ היה: ״..והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוינה לאלומתי״, חלום זה אכן התקיים.
בתחילה ירדו עשרה אחים והשתחוו לו, בהמשך ירד איתם גם בנימין וכולם השתחוו לו ובכך הגשימו את החלום.
אבל היה עוד חלום, חלומו השני של יוסף היה שהשמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.
חשוב מאד לדעת שלא סתם נתן הקב״ה את החלומות ליוסף, חלומות אלו היו נבואות חשובות שעתידות להתקיים, נבואות שחייבות להתגשם, כך רצה הקב״ה וסיבותיו עמו.
כדי להגשים נבואה זאת היה יוסף צריך להתאפק ולהמשיך לייסר את אחיו עוד על ידי שישאיר את בנימין בבית סוהר, אחד מהאחים אמור היה לחזור ליעקב כדי להביאו למצרים.
עמו היו אמורים להביא גם את בלהה שגידלה את יוסף כאילו היתה אמו.
כשהיו יורדים בלית ברירה למצרים במטרה לשחרר את בנימין, שם היו משתחווים יעקב ובלהה ליוסף ורק אז היה מתקיים החלום השני במלואו.
אם באמת יוסף היה נוהג כך, היה מתכפר לגמרי ה״שנאת אחים״, לא רק לאחים אלא לכל עם ישראל היה נעקר מהשורש המושג הזה של ״שנאת אחים״.
אם אכן כך היה קורה, לא היו נחרבים שני בתי המקדש.
אלא שיוסף הרס את הכל בגלל שלא הצליח להתאפק, לכן הראה לו הקב״ה בנבואה מה הוא גרם בזה שלא התאפק, יוסף גרם שלא תסתיים שנאת אחים והיא זאת שתגרום בעתיד לחורבן בית המקדש הראשון והשני ולגלות השבטים.
כשראה יוסף בנבואה את העתיד לקרות, כשהבין יוסף מה הוא גרם, נפל על צווארי בנימין בבכיות עזות.
(דברים נפלאים אלו שמעתי באחד משעוריו המרתקים של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום שליט״א).
עמירן דביר (דבורקין) הלוי
0 תגובות