בפרשת השבוע, ויחי, אנו נפרדים מיעקב אבינו. רגעים לפני פטירתו, יעקב אוסף את ילדיו, מבקש להיפרד מהם ולברך כל אחד משנים־עשר השבטים בברכה הייחודית לו. עוד קודם לכן, פונה יעקב אל בנו יוסף ומבקש ממנו בקשה אחרונה: להישבע שיקבור אותו במערת המכפלה, לצד אבותיו – אברהם ויצחק – ולא ישאיר אותו במצרים, שהייתה סמל לטומאה ולרוע. על פי המסורת, במערת המכפלה קבורים אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
אך דמות אחת בולטת בהיעדרה – רחל אמנו. וכאן עוצר יעקב ומגלה ליוסף סוד עמוק ומרגש: העובדה שרחל אימו נקברה על הדרך, סמוך לבית לחם, ולא במערת המכפלה – לא הייתה מקרית, ולא נעשתה בעל כורחה.
רחל, בצדקותה ובגדלות רוחה, ויתרה מרצונה על הזכות להיקבר לצד בעלה, כדי להיות לעזר ולמליץ יושר לעם ישראל לדורות. כך, כאשר בני ישראל ייצאו לגלות, יעברו על ידה – והיא תעמוד ותבקש רחמים על בניה, כפי שנאמר בנביא: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ…", והקדוש ברוך הוא משיב לה בנחמה ובתקווה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
רחל הייתה אשתו האהובה של יעקב, אך יותר מכך – היא הייתה ונשארה סמל לאם היהודייה הרחמנית. אם שמוותרת על שלמותה האישית, על מקומה ועל כבודה – מתוך אהבה, נתינה והקרבה למען ילדיה.
מתוך סיפורה של רחל אמנו, אנו לומדים להעריך את מקומה המרכזי של האישה־האם בבית: את מסירותה, את עוצמתה השקטה, ואת תרומתה הבלתי ניתנת להחלפה לחינוך הדור הבא – בדרך של ערכים, אמונה וישרות.
0 תגובות