בפרשת תצוה, לאחר הקמת המשכן כמקדש ארעי במדבר, אנו פוגשים את בגדי אהרון ובניו הכוהנים ואת כלי הקודש שבמשכן, מזבח הזהב להקטרת הקטורת והמנורה שהודלקה מדי יום. התורה מתארת בפרטי פרטים את תפקידם של הכוהנים, את לבושם ואת אופן עבודתם, אך מדגישה כי אין זו עבודה לעצמם, אלא שליחות למען עם ישראל. “וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו” – הכהונה היא שירות ולא שלטון.
הכוהנים טיפלו בקורבנות שהביאו העם, כנדבה או לכפרה, ובכך הביאו כפרה על הציבור כולו.
השיא היה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנכנס בבגדי לבן לפני ולפנים, וכל העם המתין בציפייה דרוכה לדעת שנמחלו עוונותיהם.
המסר ברור: כפרה וסליחה אינן באות מתוך כעס, אלא מתוך קירוב ואהבה. לכן ברכת הכוהנים נאמרת “לברך את עמו ישראל באהבה”.
אהרון הכהן, סמל השלום, לא רק עבד בקודש – הוא השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. מכאן אנו לומדים שגדולה אמיתית נמדדת בשירות, בענווה ובאהבה.
0 תגובות