מסופר על בעל השאגת אריה, שלאחר שסולק מרבנות מינסק התארח אצל אלמנה צדקת בשם בלומקה.
לכבוד השבת הכינה עבורו שלוש לחמניות מחיטים ששמרה במיוחד, משום שידעה שהוא מקפיד שלא לאכול מתבואה חדשה.
בסיום השבת בירך אותה: כשם שאירחת אותי, כך יזכה אותך הקב"ה להתארח בעירו – ירושלים. ובזכות שלוש הלחמניות תבני שלושה בתי כנסת: שניים בגלות ואחד בארץ ישראל.
חלפו שנים רבות. לאחר פטירת השאגת אריה הגיעה אותה אלמנה אל רבי חיים מוולוז'ין. היא סיפרה שכבר זכתה לבנות שני בתי כנסת, וכעת היא מבקשת לעלות לארץ ולהשלים את השלישי.
רבי חיים שאל אותה: "מדוע את ממהרת? הרי יש בידך תעודת ביטוח מהשאגת אריה. כל עוד לא בנית את בית הכנסת השלישי, ודאי תזכי לחיות."
רעיון זה מאיר באור חדש את פרשתנו.
הקב"ה אומר למשה: "צרור את המדיינים... ואחר תיאסף אל עמיך."
לכאורה, גם למשה הייתה "תעודת ביטוח". כל עוד לא השלים את המלחמה במדיין, לא תגיע שעת הסתלקותו.
אך משה אינו מתמהמה אפילו לרגע. רצון ה' קודם לכל שיקול אישי.
חז"ל מתארים את משה כמי ש"לא מחזיק טיבותא לנפשיה" – אינו מעמיד את עצמו במרכז, אלא את רצון ה' בלבד.
דווקא בימי בין המצרים, כאשר אנו מבקשים לתקן את עצמנו, יש מקום ללמוד ממשה רבנו את מידת הענווה וההתבטלות לרצון ה'.
שנזכה ללכת בדרכיו של העניו מכל אדם ולראות במהרה בבניין בית המקדש.
0 תגובות