1:
אם נפתח ״שולחן ערוך״ בהלכות ״פסח״, נשים לב שההלכה הראשונה מתחילה בדברים אלו: ״שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום״.
מוסיף ואומר הרמ״א: ״ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח״.
מעניין שלפני כל אין ספור ההלכות והעניינים שקשורים לפסח, חשוב היה לרמ״א לציין מייד על ההתחלה את מנהג ״קמחא דפסחא״.
אומנם הרמ״א כתב שזה ״מנהג״, אך למעשה ה״קמחא דפסחא״ נחשב כמצווה חשובה ביותר ולא רק כמנהג.
אז מדוע בכל זאת הרמ״א כתב שזה ״מנהג״?
יש המסבירים שהוא התכוון על קניית החיטים וחלוקתם לעניים ממש בידיים, שזאת מעלה יותר גבוהה מלתת לעני את הכסף בלבד.
לפי זה, המצווה העיקרית של קמחא דפסחא היא נתינת הכסף עצמו לעניים, אך המנהג היה להתאמץ יותר ולקנות עבורם את החיטים.
לזה כנראה התכוון הרמ״א.
עוד אפשר לומר, יותר קל לנו לקיים ״מנהגים״ מאשר ״ציוויים״, לכן במצווה חשובה כל כך, היה חשוב לרמ״א שהיא תהיה חביבה על ישראל כ״מנהג״.
2:
השאלה הנשאלת היא, מדוע דווקא בחג פסח יש את מצוות ״קמחא דפסחא״?
מדוע אין ״קמחא דסוכות״ או ״קמחא דשבועות״?
ישנה עוד שאלה שזקוקה לביאור.
כשישבנו בליל הסדר, אמרנו: ״כל דכפין ייתי וייכל, כל דצריך ייתי ויפסח״.
לכאורה זה נראה כאילו אנחנו משקרים את עצמינו, הרי היינו בביתנו באמצע הסעודה, הדלת היתה סגורה ומה הסיכוי שמישהו בדיוק מחוץ לדלת שבדיוק מחכה שנזמין אותו.
הרי אם באמת היינו רוצים להזמין מישהו לסעודה, ראוי היה להזמינו מסודר, כמה ימים לפני החג, ולא ככה בצורה שנראית כאילו אנחנו משקרים את עצמנו.
3:
מסופר על משה רבנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר״.
אכן נודע הדבר - רש״י הקדוש מסביר ש״היה משה רבנו תמה, מה חטאו ישראל יותר משבעים האומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך״.
״בעלי התוספות״ מוסיפים שעכשיו משה הבין מדוע גולים ישראל יותר משבעים האומות, בגלל שהם מספרים לשון הרע אחד על השני.
אם אינני טועה, שמעתי בשם ה״חפץ חיים״ שעיקר הסיבה בגינה נגזר עלינו כמה פעמים עונש גלות, כיוון שלא חשבנו מספיק אחד על השני!
גם במקרה שלא שנאנו או הזקנו אחד לשני, עצם העובדה שלא עצרנו לרגע לחשוב מה קורה עם השכן שלי, האם הוא בסדר? יש לו מספיק אוכל? אולי צריך עזרה במשהו? יתכן שבגלל זה התחייבנו גלות. מבהיל ממש.
4:
נחזור לפסח.
כל כולנו היינו משועבדים במצרים על כל המשתמע מכך, גופנית ורוחנית, עד שהקב״ה ברחמיו גאל אותנו בפסח.
אלא שכרגע בהווה שלנו, כדי להמשיך ולהגאל, עלינו לרדת לשורש העניין ולהבין מהו הגורם האמיתי לשיעבוד ומה היא תשובת המשקל שמקרבת את הגאולה.
לאחר שהגענו להבנה מה גרם לנו לשיעבוד, מגיע חג הפסח ואיתו תשובת המשקל ״קמחא דפסחא”.
אולי דבר זה מלמדנו שלפני הלימוד בהלכות פסח, לפני שנחשוב על עצמנו, לפני שנהיה עסוקים בלקנות את מוצרי החג, עלינו לעצור רגע כדי לבדוק מי בסביבתנו זקוק לאוכל לחג.
אולי מצפה מאיתנו שלא נרכוש לעצמנו מצות עד שנדאג לתת מצות לעניים.
העניין הזה של ״לחשוב על הזולת״ לפני ה״אני עצמי״, קשור במיוחד לחג הפסח שהוא ״חג הגאולה״.
אולי זה השורש של מנהג ה״קמחא דפסחא״.
5:
חשבתי עוד להוסיף ולהסביר, כשהיו ישראל ארבעים שנה במדבר, ההנהגה מלמעלה היתה - כל אחד לעצמו.
כשמישהו עשה מעשה טוב, השכר שקיבל היה מיועד רק לעצמו ולהבדיל שמישהו עשה מעשה רע, העונש שהיה מקבל היה מיועד אך ורק לו עצמו.
ההנהגה היתה איש איש לעצמו.
אך מהרגע שנכנסו ישראל לארץ, נהפכה ההנהגה ל״ערבות ההדדית״.
כשמישהו עשה טוב, כולם הרוויחו.
כשמישהו עשה רע, כולם הפסידו.
לפי זה אפשר להבין, כולנו כלולים משישים ריבוא נשמות שהשורש שלהם נשמה אחת גדולה.
ממילא, כולנו זקוקים אחד לשני, כולנו תלויים אחד בשני.
אם חלילה קורה מצב שכל אחד חושב רק על עצמו, ללא התעניינות בזולתו, ללא האכפתיות שתקשר בין כל הנשמות, ממילא במידה מסוימת זה מזכיר את ההנהגה שהיתה במדבר, קודם הכניסה לארץ.
מצב זה מחזיר אותנו במידה מסוימת לסוג של ״גלות״.
6:
עכשיו אפשר להבין את מה שאמרנו בליל הסדר: ״כל דכפין ייתי וייכל, כל דצריך ייתי ויפסח..״.
מילים אלו לא מופנות כהזמנה לאורחים, אם היינו רוצים באמת להזמין אורח, היינו צריכים לעשות את זה מוקדם יותר.
מילים אלו קשורות ל״והגדת לבנך״.
כשישבנו בליל הסדר, הסברנו לילדנו מה הוא הבסיס החשוב לחיי גאולה, כשנחשוב קודם אחד על השני.
כשנצליח לעשות את זה, נקשר את כל חלקי הנשמות לנשמה אחת גדולה של ערבות הדדית, כזאת שמתאימה לישיבה בארץ ישראל, כזאת שמביאה גאולה
מועדים לשמחה
עמירן דביר (דבורקין) הלוי
0 תגובות