מותר להתנגד לנתניהו ולמדיניות הימין. אבל הפיכת כל החלטה של נבחר ציבור ל"מהלך פוליטי", בשעה ששופטים, בכירי ביטחון, ראשי אוניברסיטאות וכלי תקשורת מוצגים כגורמים נטולי השקפה ואינטרס, אינה ביקורת עניינית. זו דרך לסמן מראש מי חשוד ומי זוכה לחסינות מביקורת.
המילה שמחליפה הוכחה
בשיח הישראלי יש טענה שכמעט אינה זקוקה עוד להסבר: נתניהו פועל משיקולים פוליטיים. הממשלה קובעת לוח זמנים משיקולים פוליטיים.
שר מקדם מינוי משיקולים פוליטיים. המילה "פוליטי" אינה משמשת כאן לתיאור תחום הפעולה, אלא כתחליף להוכחה. ברגע שנאמרה, הקורא מתבקש להבין שכבר נחשפה כוונה פסולה, גם כאשר לא הוצג מניע אישי, מסמך, עדות או סתירה ממשית בין ההחלטה לבין האינטרס הציבורי.
אלא שפוליטיקאי אמור לפעול בזירה פוליטית. הוא נבחר כדי לקדם השקפת עולם, לייצג ציבור, לשמור על קואליציה ולממש תוכנית. לטעון נגדו שעשה חישוב פוליטי דומה במידה מסוימת לטענה שעורך דין חשב כמשפטן או שמכונאי בחן תקלה מתוך שיקולים מקצועיים. הדמוקרטיה אינה דורשת מנבחרי הציבור להיות חסרי עמדה. היא דורשת מהם לפעול במסגרת החוק, לעמוד לביקורת ולשלם מחיר ציבורי אם ייכשלו.
לכן השאלה הרצינית מתחילה רק אחרי המילה "פוליטי". האם ההחלטה חוקית? האם היא תואמת את המנדט שקיבל השלטון? האם יש ניגוד עניינים מוכח? האם השיקול המפלגתי גבר על צורך ביטחוני או לאומי שניתן להראותו? בלי המבחנים האלה, הטענה אינה ניתוח אלא רמיזה. היא מעניקה למאשים את יתרון הכותרת בלי לחייב אותו להציג תיק ראיות.
הניטרליות המדומה של המוסדות
הצביעות מתגלה כאשר אותו חשד נעלם מול מוסדות המזוהים עם עמדותיה של האליטה הישראלית.
הממשלה מונעת מאינטרסים, אך בית המשפט רק "מגן על הדמוקרטיה". חברי הכנסת נאבקים על כוח, אך האקדמיה רק "מגינה על המדע".
השרים בונים נרטיב, אך כלי התקשורת רק "מתארים את המציאות". כך מחנה אחד מוצג כבעל אידיאולוגיה, ואילו האידיאולוגיה של המחנה האחר מוצגת כמקצועיות טהורה.
מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2025 מצא שהמתח בין ימין לשמאל נתפס כקרע המרכזי בחברה. יותר ממחצית מהיהודים שנשאלו העדיפו שלא לבטא עמדה פוליטית בקול ליד אנשים שאינם מכירים. בחברה מקוטבת כל כך, אין היגיון להניח שהקיטוב נעצר בכניסה לבית המשפט, לאולפן, למטה הכללי או לקמפוס. גם אנשי המוסדות הללו מחזיקים בתפיסת עולם ובהנחות מוקדמות. (מדד הדמוקרטיה הישראלית 2025)
כשהאקדמיה יוצאת מן הקמפוס
במהלך המאבק נגד הרפורמה המשפטית ב-2023, ראשי אוניברסיטאות המחקר השביתו לימודים וקראו לעצירת החקיקה. ביולי אותה שנה הם אף הודיעו שיצטרפו לפעולות מחאה פומביות. אפשר לחשוב שהם צדקו. אך סגירת מוסדות לימוד כדי ללחוץ על הכנסת היא פעולה פוליטית במובן הישיר ביותר: שימוש בסמכות מוסדית ובמשאב ציבורי כדי להשפיע על הכרעה של נבחרי הציבור. (הודעת ראשי האוניברסיטאות)
הבעיה אינה בעצם ההתערבות. בחברה חופשית גם חוקרים, מרצים ורקטורים רשאים להיאבק על עמדתם. הבעיה מתחילה כאשר המהלך שלהם מוצג כפעולה נקייה מפוליטיקה, בעוד שהצד שמנגד מתואר מראש כאוסף של אינטרסים. מרגע שהאוניברסיטה נכנסת למאבק, היא אינה מאבדת את זכות הדיבור; היא מאבדת את הזכות לטעון שהיא עומדת מחוץ למגרש.
חמישה עשר שופטים, שתי תפיסות
פסק הדין מינואר 2024 בעניין צמצום עילת עילת הסבירות המחיש נקודה דומה. חמישה עשר שופטי בג"ץ בחנו את אותו תיקון לחוק יסוד ואת אותן שאלות חוקתיות. שמונה תמכו בביטול התיקון ושבעה התנגדו.
שלושה עשר שופטים הכירו בסמכות עקרונית לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. ההכרעה הייתה משפטית, אך לא הייתה התשובה האפשרית היחידה.
המחלוקת אינה מוכיחה ששופטים פעלו בשליחות מפלגה, ואין צורך לטעון זאת. היא מוכיחה שגם משפט חוקתי כולל בחירה בין תפיסות שונות של מדינה, ריבונות, איזונים וסמכות. אם שבעה שופטים בכירים הגיעו למסקנה הפוכה מזו של שמונת חבריהם, אי אפשר להציג את דעת הרוב כאמת מקצועית שאין בה השקפת עולם, ואת החלטת הכנסת כמעשה פוליטי חשוד מעצם היותו.
כאשר הביטחון הופך למנוף
גם המערכת הביטחונית אינה מתקיימת בחלל סטרילי. ב-2023 הודיעו אנשי מילואים מחיל האוויר שלא יתייצבו לאימון במחאה על הרפורמה. בהמשך איימו מאות טייסים, נווטים ואנשי צוות להפסיק את שירות המילואים ההתנדבותי, כאשר בצה"ל הזהירו מפגיעה אפשרית בכשירות. אין בכך הוכחה שהצבא כולו פועל פוליטית. אך זה כן מראה שיוקרה צבאית וכשירות מבצעית הוכנסו לתוך מאבק פוליטי כדי להפעיל לחץ על ממשלה נבחרת.
הוא הדין בבכירי עבר של צה"ל, המוסד והשב"כ. ניסיונם חשוב, ולעיתים הם מזהים סכנות שפוליטיקאים מעדיפים להדחיק. אבל דרגה גבוהה אינה הופכת עמדה מדינית או חוקתית לעובדה מקצועית. ברגע שאיש ביטחון לשעבר מצטרף למחאה, חותם על עצומה או דורש להפיל מדיניות, הוא משתתף בפוליטיקה כאזרח בעל ידע וניסיון. מותר לחלוק עליו בלי להיחשב אויב הביטחון.
גם בחירת הכותרת היא פעולה פוליטית
כלי תקשורת אינם חייבים לשקר כדי לעצב תודעה. די בבחירה מה יפתח מהדורה, מי יוצג כמומחה, איזו שאלה תישאל ואיזה שם יינתן לאירוע. כאשר "רפורמה" הופכת אוטומטית ל"הפיכה משטרית", ואילו שביתה שנועדה לעצור חקיקה מוגדרת רק כ"הגנה על הדמוקרטיה", המילים כבר חילקו את התפקידים: צד אחד מסוכן, והאחר מציל את המדינה.
זהו המהלך המתוחכם של השמאל המוסדי: להפוך את הפוליטיקה שלו לבלתי נראית. לימין יש אינטרסים; לשמאל יש ערכים. הימין מפעיל כוח; השמאל מפעיל אחריות. בפועל, גם עריכה, פרשנות ובחירת מומחים הן הפעלת כוח. הן יכולות להיות מוצדקות, אך אינן ניטרליות.
הטענה הרצינית נגד נתניהו
אין כאן כתב הגנה אוטומטי על נתניהו. ראש ממשלה עלול להאריך משבר כדי לשרוד, להעדיף שותפים קואליציוניים על פני צורכי המדינה, לקדם מקורבים או לערב אינטרס משפטי אישי בהחלטה ציבורית. דווקא משום שאלו חשדות חמורים, אסור להסתפק בסיסמה. יש להצביע על החלטה מסוימת, לזהות את הרווח האישי, להציג עובדות ולבחון בכנות אם קיימת גם הצדקה מדינית, ביטחונית או ציבורית סבירה.
הבחנה זו אינה מקלה עם השלטון; היא מפרידה בין ביקורת שניתנת לבדיקה לבין דמגוגיה שמסתפקת בקריאת מחשבות. אם כל החלטה שמסייעת לנתניהו מוגדרת מיד כנגועה, אין עוד צורך לחקור את תוכנה. כך הופכת המסקנה להנחת המוצא.
מבחן אחד לכל מוקדי הכוח
הוויכוח איננו אם הפוליטיקה נוכחת. היא נוכחת בממשלה, בכנסת, בבתי המשפט, באקדמיה, בתקשורת ולעיתים גם בשיח הביטחוני. השאלה היא מי מוסמך להחליט, מכוח מה הוא פועל, אילו מגבלות חלות עליו ולמי הוא נותן דין וחשבון. שר עומד מול הכנסת, בתי המשפט, התקשורת והבוחר. שופט, רקטור, אלוף או עורך בכיר מחזיקים לעיתים כוח עצום, אך הציבור אינו יכול להחליפם באותה דרך.
לכן יש לדרוש מכל מוקדי הכוח אותו דבר: להציג נימוקים, לחשוף אינטרסים, לקבל ביקורת ולהימנע מהצגת השקפה מחנאית כאמת מקצועית יחידה. נבחר ציבור אינו זכאי לחסינות מפני חשד רק משום שנבחר. מוסד שאינו נבחר אינו זכאי לחסינות רק משום שהוא מכנה את עצמו מקצועי. הדמוקרטיה אינה נפגעת כאשר חושפים את הממד הפוליטי של מוסדותיה; היא נפגעת כאשר פוליטיקה של מחנה אחד מצליחה להתחפש לניטרליות, בעוד שרק יריביו נדרשים להוכיח שהם פועלים לטובת המדינה.
0 תגובות