החדר מלא במתח שקט, הם יושבים מולי אך לא מביטים זה בזה. כל אחד מהם מנסה למצוא מקום בטוח בתוך המרחב הזה.
"מה עובר עליכם ברגעים האלה, כשאתם יושבים פה יחד?" שאלתי
"אני מרגישה שאנחנו כל הזמן רק עסוקים במלחמות והאשמות ולא מצליחים בכלל להתחבר" ענתה דנה
"אני מתוסכל. אני מרגיש שאני מנסה כל הזמן וזה אף פעם לא מספיק" עמיחי אמר בשקט
"בואו ננסה לבדוק יחד מה קורה ברגעים האלה? מה גורם לכם להרגיש כך?"
"אני חושבת שהוא לא מבין אותי או לא מקבל את מה שאני מרגישה" דנה הגיבה
"אני באמת מנסה להבין, אבל כשאת אומרת דברים כמו: 'אתה אף פעם לא עוזר בבית' אני מרגיש שזה לא נכון ואני מוצא את עצמי מסביר ומצדיק…" ענה עמיחי
"ועכשיו, שימו לב! מה שקורה כאן הוא בדיוק מה שאני רוצה שנלמד לראות.
דנה מבטאת רגשות דרך מילים שמדברות על עובדות - 'אתה אף פעם לא עוזר'...
הדיבור הוא לא על העובדות אלא על תחושת הבדידות, חוסר הבטחון, חוסר הנראות שדנה מרגישה.
עמיחי, כשהתגובה שלך היא להסביר או להוכיח את המילים שלה אתה נתפס כמתנגד וזה שובר את החיבור שהיא מנסה לייצר בנכם וכל מה שהיא צריכה זה שתראה אותה".
"זה מרגיש לי כל כך קשה" אמר עמיחי
"הדרך לעשות את זה היא על ידי התמקמות נכונה של כל אחד מכם….אבל מספיק שרק אחד מכם יהיה ממוקם נכון וזה כבר יתחיל לייצר שינוי משמעותי.
עמיחי, אתה מביא את האורות, את הכוחות והאנרגיה שלך בצורה שמותאמת לקרקע, לדנה.
אלו אנרגיות שיוצאות ממך החוצה, אתה מביא את עצמך החוצה….
כשאתה נלחם ומנסה להוכיח ולהצדיק אז האנרגיה מביא את עצמך לעצמך ולא אליה"
"אבל הרבה פעמים אני לא מצליח לעצור את עצמי, אני מרגיש צורך חזק להסביר או להגן".
"וזה מובן, אבל כאן העבודה. זה לא אוטומטי.
זה דורש מודעות ותרגול ולעיתים גם להפסיק את הצורך להגן על עצמך.
כשאתה מפסיק להלחם על העובדות ומתחיל להיות עם הרגש שלה, אז היא נפתחת ומתחילה לקבל את האורות שאתה מביא".
"אני מרגישה את זה כשאתה מביא לי מחוות קטנות כמו בלונים, פרחים או עוגה שאני מאוד אוהבת, זה גורם לי להיות הרבה יותר פתוח לדבר ולהרגיש קרובה אליך" אמרה לו דנה ברוך
"זה בדיוק הדוגמא לחיבור אמיתי.
אתה מבין שהמחוות האלו, בלי מילים אפילו מדברות בשפה שהיא מבינה? זו שפה רגשית ולא שכלית".
"אז אני לא צריך להבין הכל? פשוט להיות שם?" שאל עמיחי
"נכון. להיות איתה ברגש שלה - זו כבר הצלחה גדולה שעושה את ההבדל וכאן גם הילדים נכנסים לתמונה"
"מה הילדים קשורים?" שאלה דנה
"השפה הרגשית הזו שאתם מתרגלים אותה עכשיו בקשר שלכם, מתאים גם לקשר שלכם עם הילדים.
כשהילד אומר: אתה לא אוהב אותי אבא, כי לא קנית לי משחק.
הוא מבטא תחושת חוסר חיבור ולא עובדה.
במקרה הזה אתה לא צריך לנסות לחקור את הארוע, להצליב עובדות ולאמת גרסאות אלא פשוט להגיב לו כי כזו תגובה היא תגובה שמנתקת ומפספסת את המטרה.
התגובה שמחברת היא תגובה רגשית - 'אני רואה אותך ואני מבין שאתה מרגיש לבד'.
"אני מסכימה, אני מרגישה באמת נראית כשאתה נמצא איתי ברגש ולא כשאתה מסביר או מתווכח".
"נכון והדרך לחיזוק זה דרך ההתמקמות הנכונה שבו הגבר צריך להביא את האור שלו בצורה מדוייקת, להיות מוביל ולייצר תחושת בטחון שותפות ונראות.
כשהוא מתמקם בתפקיד של ילד מול אשתו זה פוגע בקשר.
עמיחי, זה המקום שלך לקחת אחריות על ההתמקמות שלך".
"כשאתה איתי עם תחושת הבדידות שלי ושם את העבודה והלימודים בצד, אני מרגישה שהקשר שלנו חזק יותר מכל דבר וזה מייצר לי תחושת בטחון" אמר לו דנה
"ואז גם לא יהיה איכפת לה אם אתה הולך לעבודה או ללימודים…." הוספתי בחיוך
"כשאתה נותן עדיפות לקשר, זה לא אומר לוותר על שום דבר, אלא בונה את הקשר כבסיס.
כל דבר אחר כמו תורה, עבודה ותחביבים יכול לתמוך בקשר ולא הופך להיות גורם מפריד.
כשדנה מרגישה שאתה איתה אז היא פתוחה לקבל את כל הדברים הנוספים שאתה מביא".
"אז זה לא סתם מחוות קטנות אלא ממש להיות איתה, להקשיב ולראות את דנה" אמר עמיחי
"כן, זה בדיוק מה שאני צריכה להיות נראית ולא מנותקת".
"אני מסכמת לכם.
העבודה המרכזית היא על התמקמות נכונה בקשר ולימוד השפה הרגשית
התמקמות נכונה שלכם בקשר וללמוד נוכחות ושפה רגשית, זה המפתח להצלחת הקשר וזה דורש מודעות ותרגול"
"אני מרגישה שזה כבר מתחיל לפעול עלינו" אמרה דנה בחיוך
0 תגובות