היה זה לפני תקופה ארוכה. הגיע אליי יהודי, כולו שבור, אבל שבור לרסיסים באמת, וכך הוא התחיל בסיפורו הכאוב והשובר. התחתנתי עם אישה טובה, יראת שמים. היינו חיים בטוב ובנעימים, חיים טובים ומאושרים. אני למדתי, אשתי עבדה בתכנות מחשבים. היא הרוויחה מאוד יפה, כדי שאני אשב ואלמד והיא תעבוד.
>> למגזין המלא - כנסו כאן
הכול התחיל כשעברנו דירה ואשתי הייתה צריכה לחפש מקום עבודה אחר. זה לא היה מקום נפרד לנשים וגברים, זה היה מקום מעורב. אבל הפיתוי היה גדול – משכורת כפולה ממה שהיא עבדה בעבודה הקודמת.
את האמת, אשתי בהתחלה לא רצתה ללכת לכזה מקום. “זה מקום מעורב, אני לא עובדת במקום מעורב. הכסף נותן אלוקים, ולא אף אחד אחר”. אבל אני, קצת בטיפשותי, לחצתי את אשתי. אמרתי לה: בואי נשאל רב. שאלנו את הרב שלנו, הסברנו לו על המשכורת הכפולה. הוא ענה שלא, אבל לחצנו עליו והוא אמר: רק בתנאי שאשתך יודעת את הגבולות שלה.
גבולות ברורים – עם מי היא מדברת, עם מי היא מתקשרת, שיודעת טוב דיני ייחוד. היא צריכה לקבל על עצמה לעשות לה בתוך המקום החדש גבולות מאוד נוקשים, ואם היא תראה שאי אפשר לקיים את הגבולות האלה בכזה מקום, אז שתעזוב את המקום מיד.
הייתי אברך צעיר. לא חושב שזה היה מיראת שמים. אולי זו הייתה התאווה למשכורת הגדולה. אולי זו הייתה המחשבה השקטה, “לי זה לא יקרה”. אולי האמון בעצמנו היה גדול מדי, והזהירות קטנה מדי. אשתי התחילה לעבוד שם. היינו מאושרים מהסכום הגדול שהגיע. כשהגיע האחד לחודש ראינו ברכה, הרגשנו הצלחה. אשתי גם שמרה על הגבולות שלה ברוחניות, וכך החיים המשיכו להתנהל על מי מנוחות.
לאחר חצי שנה ראיתי, או יותר נכון הרגשתי, שמשהו לא מסתדר לי אצל אשתי. משהו “הריח” לי. אשתי לא הייתה כמו אתמול ושלשום. היא נראתה אחרת, לחוצה, קצת סגורה. התחלתי לדבר איתה בעדינות: “משהו קרה בעבודה?” והיא ענתה: “לא, כלום, סתם מרגישה לא טוב”. אני מכיר את אשתי. יש לי אישה טובה ומיוחדת, ובפעם הראשונה הרגשתי שהיא נסערת, לא רגועה.
לא לחצתי עליה. רק אמרתי לה: “תדעי לך, אשתי היקרה, שאני אוהב אותך, חושב עלייך, ותמיד אני איתך בכל ליבי ונפשי”. ובאותו רגע אשתי התפרצה בבכי. בכי של חצי שעה, ללא הפסקה, ללא יכולת לעצור. ואז היא סיפרה לי את האמת. “אתה זוכר… אני לא רציתי ללכת לכזה מקום עבודה. הרב שלנו אמר שאם אני רואה שאני לא מצליחה לשמור באדיקות על הגבולות ששמתי לעצמי במקום העבודה, אז שאני אעזוב. אבל מה שהבטחתי לעצמי היה דבר אחד, ומה שקרה בפועל היה דבר אחר”.
היא סיפרה לבעלה שהיא ישבה ודיברה עם אחד העובדים שם שעה שלמה אחרי העבודה. היא לא האמינה שזה מה שיקרה, שהיא, אישה יראת שמים, תשב לדבר עם גבר זר. לא בשביל זה היא הגיעה למקום העבודה הזה. היא אמרה לו שאחת מהגבולות שלה היה ברור וחד: לא מדברת עם גברים בכלל, אפילו לא שלום.
זה היה הקו האדום שלה. וכשהגבול הזה נפרץ, לא בגלל רצון ולא בגלל קלות ראש, אלא בגלל מציאות שנכנסה לאט ובשקט, היא הבינה שמשהו עמוק השתנה. ובאותו רגע, כך היא סיפרה לבעלה, היא קיבלה החלטה שקטה אך חדה: היא קמה והתפטרה מהעבודה, כי היא הבינה שהמחיר של ההישארות גדול מדי, גדול מהמשכורת, גדול מהנוחות, וגדול מכל תירוץ. כי כסף אפשר להשיג שוב, אבל גבול שנפרץ – לא תמיד אפשר לתקן.
ולא כל נפילה מתחילה בעבירה. רוב הנפילות מתחילות במשפט אחד קטן, שקט, כמעט לא מורגש: “לי זה לא יקרה”. לי יש יראת שמים, לי יש גבולות, לי יש שליטה. אבל התורה מלמדת אותנו אחרת: אדם שלא שומר על הגדר, בסוף מגלה שאין מי שישמור עליו.
חז”ל הקדושים לא סתם עשו לנו גבולות. עשו לנו גבולות כדי שלא נגיע למקומות אחרים, כי זה טבע האדם. אם אין לך גבולות חזקים וברורים ואתה עובר על הגבולות, בסוף אתה תעבור על העבירה עצמה. כמו שכתוב: “היום אומר לו היצר עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו לעבוד עבודה זרה”.
הרגע הכי קשה שלו, כך הוא אמר לי, לא היה עצם הסיפור, אלא הרגע שבו הוא הבין שמשהו טהור ביניהם נסדק. שהאמון, שהוא היסוד של זוגיות, לא נשבר ברעש גדול אלא בשקט, בשבר קטן, כמעט בלתי נראה.
אני מספר לכם את הסיפור הזה כי לפעמים מגיעים אליי סיפורים איומים ונוראים ששערות ראשי עומדות ממה שאני שומע. וזו טעות לחשוב שזה שייך רק למקומות עבודה מעורבים או רק לאנשים “חלשים”. זה שייך לכל אחד מאיתנו, לכל מקום שבו אדם מתחיל לזלזל בגבול אחד קטן. לפעמים אנחנו מחפשים את הסכנה במקומות רחוקים, אבל היא מתחילה דווקא בהחלטות הקטנות, היומיומיות, שבהן אנחנו מרשים לעצמנו “עוד קצת”.
זה אולי קורה בשקט ואולי לא בשקט, אבל דברים איומים קורים, והכול אצלנו קורה בשקט. ראיתי שאחד הדברים החשובים ביותר כדי שכאלו מצבים לא יגיעו, זה לא משנה איפה אדם נמצא. וכמובן, ככל שאדם יהיה במקום יותר פתוח ומלא ניסיונות, כך יהיה לו קשה יותר לשמור על הגבולות שלו. אבל הדבר החשוב הוא שבאיזה מקום שאדם נמצא ועובד, השמירה על כללים נוקשים של גבולות היא יסוד החיים שלו.
כל אחד יודע מה הגבולות שהוא צריך. בלי גבולות אפשר להגיע לכל מקום אפשרי. “אין אפוטרופוס לעריות” – אין. “אני יראת שמים”, “אני אישה טובה”, “אני גבר ויודע לשמור על עצמי” – המשפטים האלו יפים ומרגשים, אבל הם לא מספיקים. יש משהו אחד שמכריע הכול: אם אני יודע שיש לי גבולות חזקים, ואותם אני לא עובר לעולם, זה מה שיש.
חז”ל לא סתם אסרו פת עכו”ם, יין עכו”ם וחלב עכו”ם. הכול כדי שידעו שאם יתירו את זה, יתקרבו יותר מדי, ואז הדרך למקומות אחרים כבר תהיה קצרה. לכן עשו גבולות. ולפעמים לשמור על גבול זה להיות “המוזר”, זה לוותר על כסף, על נוחות, על הזדמנות, אבל זה מחיר קטן לעומת המחיר של בית שמתפרק. יש רגעים שבהם אדם צריך לבחור בין להיות חכם בעיני העולם לבין להיות נאמן לבית שלו.
גבולות הם לא עונש. הם לא פחד. הם לא חולשה. הם הצלה. הם הדרך של אדם להגיד לעצמו: הבית שלי חשוב לי יותר מהרגע, האמון חשוב לי יותר מהסקרנות, הקדושה חשובה לי יותר מהנוחות. מי שמציב גבולות לא אומר “אני חלש”, הוא אומר: החיים שלי יקרים לי מדי מכדי לשחק איתם.
>> למגזין המלא - כנסו כאן
מצטער שאני כותב כתבה כל כך חשופה, אבל זה שווה את זה. כי הרבה פעמים, אחרי שמה שקורה – קורה, אי אפשר כבר להציל, גם אם יש רבנים שיתירו. ואחרי מה שקרה, האדם עצמו כבר לא מאמין, אין לו אמון, ומשם לחזור לחיים תקינים יחד – זה לא פשוט בכלל. בכלל.
“לפעמים גבול אחד שנשמר בזמן, מציל עולם שלם.”
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות