הבוקר של שבת פרשת זכור ה' אלפים תשפ"ו ייזכר לנצח כרגע שבו ההיסטוריה שינתה את מסלולה. ישראל יצאה למבצע "שאגת הארי", מבצע חיל האוויר הגדול והנועז ביותר בתולדותיה, במטרה למוטט את תשתיות הגרעין והטילים של משטר האייתוללות. מעל 200 מטוסי קרב הלמו ב-500 מטרות בלב איראן, במפגן עוצמה שנועד להבטיח את קיומה של המדינה היהודית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעיצומה של המערכה, על גג הקריה בתל אביב, נעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו מול מצלמות הטלוויזיה. לאחר שדיווח על פגישה עם צמרת הביטחון ועל חיסולו של הרודן ח'אמנאי, הצהיר בנחישות:
"כוחותינו הולמים עכשיו בלב טהרן בעוצמות הולכות וגוברות... אנו מכים את משטר הטרור שוק על ירך".
נתניהו הדגיש את שיתוף הפעולה ההיסטורי עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ואז חתם במילים שביטאו מפעל חיים שלם:
"שילוב הכוחות הזה מאפשר לנו לעשות את מה שאני מייחל לעשות כבר 40 שנה – להכות את משטר הטרור שוק על ירך. כך הבטחתי וכך נעשה".
זהו הרגע לחזור אל ראשיתה של המלחמה הזו. סיפורו של איש אחד שהפך את בלימת איראן למשימת חייו המרכזית, כשהוא ניצב בחזית המאבק נגד הרוע החזק והמסוכן ביותר שקם לעם היהודי מאז השואה. נתניהו ראה במשטר האיראני איום קיומי ששום הסכם אינו יכול להכיל, והאמין כי רק עוצמה צבאית וכלכלית מכרעת יוכלו להדוף את הסכנה המאיימת על עתידנו. זהו סיפור המלחמה של בנימין נתניהו נגד האיום הגרעיני – מלחמה שנמשכה ארבעה עשורים והגיעה לשיאה בשאגה אחת מהדהדת.
נביא בשער האו"ם
שורשי האיום הגרעיני שאיתו התמודדה ישראל במבצע "שאגת הארי" נטועים עמוק בעבר, באופן אירוני עוד בימים שבהם היחסים בין ירושלים לטהרן היו שונים בתכלית. תוכנית הגרעין של איראן החלה כבר ב-1956, ובתקופת השאה, ישראל אף סייעה באופן פעיל בהקמת התשתית הגרעינית האיראנית.
הגרעין האיראני נתפס כנכס אסטרטגי במזרח תיכון עוין. הכל השתנה ב-1979 עם המהפכה האסלאמית; משטר האייתוללות הפך את הטכנולוגיה הגרעינית מעירבון לשלום אזורי לכלי להבטחת שרידות המשטר והשמדת "השטן הקטן". ח'אמנאי, אז נשיא איראן, למד את לקחי סדאם חוסיין והבין: ללא פצצה, המשטר פגיע. באותם שנים, בצד השני של העולם, החל איש צעיר בשם בנימין נתניהו את המערכה שתימשך 40 שנה.
נתניהו לא הגיע לזירה הדיפלומטית כפוליטיקאי, אלא כלוחם שאיבד את אחיו באנטבה. הקשר שלו עם משה ארנס החל בקיץ 1974, כשנתניהו הצעיר ביקש לסייע למאמצי ההסברה. ב-1982, כשארנס מונה לשגריר בוושינגטון, הוא קרא לנתניהו לשמש כסגנו, למרות שהתקשורת לעגה לו כ"איש מכירות של רהיטים".
בנימין נתניהו היה מהראשונים שזיהו את גודל הסכנה המתגבשת עוד בראשית דרכו המדינית. את מאבקו הבינלאומי הראשון החל כשגריר ישראל באו"ם בין השנים 1984–1988. כבר אז, על בימת העצרת הכללית, הוא התייצב מול ניסיונותיה של איראן להעביר החלטות נגד ישראל והגדיר אותה כמדינה עוינת המבקשת לערער את יסודות הארגון הבינלאומי.
נתניהו למד כבר אז ש"לשונם של מדינאים היא נשקם", והשתמש בנאומיו כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של הטרור המדינתי. ההתרעה המפורשת ביותר שלו הגיעה בפברואר 1993, במאמר שבו קבע נחרצות כי "הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של ישראל אינה נמצאת במדינות ערב, אלא באיראן". הוא הזהיר כי המערכת הבינלאומית חייבת לפעול בתקיפות לפני שאיראן תממש את שאיפותיה הגרעיניות.
בתקופת שירותו באו"ם , נצרבה בו פגישה מכוננת עם הרבי מליובאוויטש. הרבי, שהביט בו ואמר לו:
"אתה הולך לבית החושך והשקר... זכור שגם באפלה הגדולה ביותר, כשאתה מדליק נר אחד של אמת - הוא מפיץ אור יקרות שנראה למרחקים".
חלק בלתי נפרד ממלחמתו של נתניהו באיום התנהל בין דפי ספריו, שבהם ניסה לעורר את המערב מתרדמתו.
בספרו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (1987), שנכתב על רקע ועידת וושינגטון למאבק בטרור, הניח נתניהו את היסודות ל"דוקטרינת נתניהו". הוא כתב כי "הברירה היא בין חברה חופשית המבוססת על חוק ואנושיות ובין ברבריות בשירות העריצות והכוח הגס", והזהיר כי "מבוכה וחולשה אפשרו את עלייתו של הטרור; בהירות ואומץ לב יבטיחו את מפלתו". בספר זה הוא כבר התריע מפני "האיום הטרוריסטי האולטימטיבי" – החיבור בין משטרים קיצוניים ליכולת גרעינית, נושא שדרש לטענתו תשומת לב דחופה של מנהיגי המערב כדי למנוע אתגר חמור להישרדותנו.
ב-19 בפברואר 1993, בשעה שהמערכת הבינלאומית הייתה שקועה באופוריה של הסכמי שלום עתידיים, הציב נתניהו תמרור אזהרה בוער במאמר מכונן שבו הצהיר נחרצות: "הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של ישראל אינה נמצאת במדינות ערב, אלא באיראן". הוא זיהה שמתחת למעטה הדיפלומטי, משטר האייתוללות הוא "נמר שלא ישנה חברבורותיו", חיה פצועה וזדונית הממתינה לרגע שבו תוכל "לנעוץ את שיניה בנו". נתניהו האמין כי "לשונם של מדינאים היא נשקם", והוא השתמש במילים כדי לחתוך באדישות המערבית.
בספרו המאוחר יותר, "מלחמה בטרור" (1995), שפורסם ערב היבחרו לראשות הממשלה, העמיק נתניהו את הניתוח של הטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי. הוא תיאר את המשטר האיראני כנמר שאינו משנה את חברבורותיו, וטען כי בחירת האמצעים הרצחניים של הטרור מעידה על מטרותיו הטוטליטריות. נתניהו חזה בספרו כי טרוריסטים אסלאמיים ינסו להפיל את מגדלי התאומים, והוסיף אזהרה מצמררת: "אם תניח חוליה כלשהי בשרשרת הטרור העולמית את ידה על נשק גרעיני, המשוואה תשתנה מן היסוד ואיתה גם ההיסטוריה האנושית". הוא הדגיש כי מול איום כזה, פעולה צבאית נחושה היא הדרך היחידה למנוע את הדהירה אל הפצצה.
הוא סיפר פעם שכשגריר צעיר באמריקה, למד שבהסברה "התמונה היא לב העניין", וניסה לצייר לעולם את תמונת העתיד המבעיתה של גרעין בידי אייתוללות.
כבר אז, הוא השתמש במשל "דוב הגריזלי" כדי להסביר את הצורך באיחוד כוחות נגד איראן: שני אנשים נתקלו בדוב בדרך; אחד התחיל לברוח. כשחברו תהה איך הוא מקווה לעקוף את הדוב, ענה הבורח: "אני לא צריך לרוץ יותר מהר מהדוב, אני צריך לרוץ יותר מהר ממך" . נתניהו הזהיר שהמערב לא יוכל לברוח מהאיום האיראני לנצח, ושעל ישראל להיות זו שמעוררת את העולם לפני שיהיה מאוחר מדי.
נתניהו ראה בעצמו חוליה בשרשרת דורות של יהודים שנלחמו להבטיח את עתיד עמם, מבחינתו, המאבק בגרעין האיראני לא היה פוליטיקה, אלא קיום צוואתו של אביו, בנציון, שהזכיר לו תמיד כי "השואה לא נגמרה; היא נמשכת, ועדיין יכולים להשמיד אותנו".
אין מקום לחלשים
במאי 1996, כשהוא בן 47 בלבד, נבחר בנימין נתניהו לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות ישראל. הוא נכנס לתפקיד כשהוא נושא עמו את תובנותיו משנותיו באו"ם ובאופוזיציה, נחוש להפוך את ההתרעה המופשטת מפני איראן למדיניות מעשית של בלימה. בספרו "ביבי: סיפור חיי", הוא מציין כי כבר אז הייתה תשומת לבו נתונה לשני נושאים מרכזיים: הלחצים האמריקניים לוויתורים מול הפלסטינים, ועלייתה של איראן ככוח המאיים על קיומנו.
כבר בחודש הראשון לכהונתו, ב-10 ביולי 1996, התייצב נתניהו לנאומו הראשון בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס האמריקני. בנאום, שכותרתו הייתה "שלושת נדבכי השלום", הוא הציב את סוגיית הגרעין בראש סדר העדיפויות העולמי. נתניהו הצהיר מעל הבמה החשובה בעולם: "המשטר המסוכן ביותר הוא איראן, שבה עריצות אכזרית מתחברת לקיצוניות חסרת מעצורים. אם המשטר הזה ישיג נשק גרעיני, עלולות להיות לכך השלכות אסוניות לא רק עבור ישראל והמזרח התיכון, אלא עבור האנושות כולה". הוא קרא לקהילה הבינלאומית לבודד את המשטר ולמנוע ממנו השגת נשק להשמדה המונית.
המערכה המדינית של נתניהו לא הצטמצמה לוושינגטון. הוא הבין שכדי לחסום את זרימת הטכנולוגיה הקטלנית לטהרן, עליו לפעול מול המקורות עצמם. ב-1998 יצא למוסקבה לפגישה עם הנשיא בוריס ילצין. נתניהו ניסה לשכנע את ילצין, שהיה באותה עת "חבור באנרגיה נמוכה", כי אספקת טכנולוגיה גרעינית לאיראן מנוגדת לאינטרס הרוסי עצמו. הוא הסביר לילצין כי "מעצמה אסלאמיסטית שכנה החמושה בנשק גרעיני תאיים גם על רוסיה".
במקביל, פעל נתניהו מול סין. בפגישתו עם הנשיא ג'יאנג דזה-מין, הוא ביקש ממנו להימנע מאספקת טכנולוגיית גרעין וטילים לאיראן, תוך שהוא מדגיש כי הדבר יסכן לא רק את ישראל אלא גם את "התרבות העתיקה שהנשיא העריך כל כך". ג'יאנג הבטיח לו כי סין אינה מוכרת טכנולוגיה כזו לאיראן, נתניהו מציין בספרו כי הקפיד לוודא זאת לאחר מכן "ליתר ביטחון".
באותן שנים, בעוד העולם עסוק ב"תהליך השלום" של אוסלו, נתניהו נתפס לעיתים כקול בודד המנסה להפנות את הזרקור לאיום המזרחי. הוא טען בעקביות כי ישראל לא תוכל לבנות את עוצמתה הצבאית מול האייתוללות בלי להפוך לעצמאית מבחינה כלכלית, וקידם רפורמות שנועדו לממן את צורכי הביטחון הגוברים. למרות הלחצים המדיניים הכבדים מצד ממשל קלינטון, נתניהו סירב להסיט את המבט מהבנייה של הכוח האיראני, כשהוא מאמין כי "במזרח התיכון אין מקום לחלשים. החלשים קורסים... את החזקים מכבדים.
המערכה על הבית
עם חזרתו ללשכת ראש הממשלה ב-2009, בנימין נתניהו כבר לא היה רק הדיפלומט המתריע, אלא המנהיג שעל כתפיו הוטלה המשימה המעשית לבלום את "הנמר האיראני".
המפגש הראשון עם הנשיא ברק אובמה בחדר הסגלגל ב-2009 הבהיר לנתניהו שהוא ניצב מול תפיסת עולם הפוכה לשלו. בעוד אובמה האמין ב"עוצמה רכה" ובפיוס מול איראין, נתניהו דגל ב"עוצמה קשה" ובהרתעה. בעיצומה של הפגישה, ניסה אובמה להלך עליו אימים כשאמר לו: "אני בא משיקגו, שם הייתי צריך לטפל ביריבים קשוחים". נתניהו, שחש שמתייחסים אליו כאל "אחרון הבריונים בשכונה", השיב בנחישות: "אדוני הנשיא, אני ראש ממשלת ישראל, ואני אעשה כל מה שעליי לעשות כדי להגן על ארצי". הוא יצא מהחדר בתחושת דכדוך עמוקה, מבין שישראל עומדת מול ממשל שינסה "להכיל" איראן גרעינית במקום למנוע אותה.
נתניהו הבין שאם העולם לא יציב קו אדום, איראן תדהר אל הפצצה. בנאום האייקוני באו"ם בספטמבר 2012, הוא שלף את תרשים הפצצה המפורסם ומתח קו אדום עבה בטוש. "קו אדום לא מוביל למלחמה. קו אדום מונע מלחמה", הסביר בשיטתו הרטורית המדויקת. למרות הממים המשועשעים ברשתות החברתיות, נתניהו ידע שהמסר עבר: איראן לא חצתה את הקו הזה במשך שבע שנים.
שיאו של המאבק המדיני הגיע ב-2015, כאשר נתניהו החליט, כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכללי הפרוטוקול, לנאום בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון נגד הסכם הגרעין המתגבש. כשרון דרמר שאל אותו מה הטעם לשבת על כיסא ראש הממשלה אם לא יפעל, נתניהו נזכר בדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי — מי לי? ואם לא עכשיו — אימתי?". כ"שעתו היפה ביותר", הזהיר נתניהו שהעסקה לא תבלום את איראן אלא "תסמן את הקץ לבקרת הנשק" ותהפוך את המזרח התיכון ל"שדה מוקשים גרעיני".
במקביל למאבק המדיני, נתניהו אישר מבצעים נועזים שתעוזתם הלכה וגברה. ב-31 בינואר 2018, ביצע המוסד את "שוד המאה": פריצה למחסן רעוע בלב טהראן והבאת ארכיון הגרעין הסודי של איראן לישראל.
נתניהו מתאר את המרדף בחוצות טהראן כדרמטי יותר מכל סרט הוליוודי. כשחשף את 55,000 מסמכי הנייר והדיסקים במצגת "איראן שיקרה", הוא הוכיח לעולם שאיראן מעולם לא זנחה את פרויקט "אמאד" לייצור חמש פצצות אטום. המבצע הזה היה המנוע המרכזי ששכנע את הנשיא דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין ולחדש את הסנקציות.
אולם המערכה לא תמה. נתניהו הנחה את צה"ל "להכות בראש עצמו" ולא רק בשלוחיו, והוביל את המערכה בין המלחמות (מב"מ) בסוריה נגד התבססות איראן.
הוא הבהיר לפוטין בקרמלין: "אינני מבקש אישור, אני משתף אותך במדיניותנו — לא נסבול בסיס איראני בסוריה".
הדרך הזו, רצופת מאבקים עם נשיאי ארה"ב, התכתשויות עם ראשי מערכת הביטחון הססנים וחשיפות מודיעיניות מטלטלות, הובילה אל רגע האמת. בליל ה-13 ביוני 2025, לאחר שאיראן האיצה את העשרת האורניום לרמה צבאית של 90%, הורה נתניהו על מבצע "עם כלביא".
החשבון הפתוח
ב-23 בנובמבר 2021, מעל בימת כנס המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, נשא ראש הממשלה דאז נפתלי בנט נאום שהפך לסמל לזלזול במורשתו של קודמו. "כשנכנסתי ללשכת רה"מ נדהמתי מהפער בין הרטוריקה למעשה", הטיח בנט בנתניהו, והוסיף כי מצא "מרחק מטריד" בין ההצהרות של נתניהו לבין המציאות שבה איראן נמצאת במצב המתקדם ביותר בתולדותיה. בנט טען כי נתניהו "נרדם בשמירה" וכי ישראל נאלצת כעת לבנות מחדש את יכולותיה הצבאיות שהתנוונו.
במשך ארבעה עשורים, בנימין נתניהו היה המטרה המועדפת לחיצי הלגלוג של ה"אליטות". בתחילת דרכו כונה "איש מכירות של רהיטים" שנקלע בטעות לזירה הדיפלומטית. ככל שהתריע מפני איראן, כך גבר הזלזול: השבועון 'אקונומיסט' הכתיר אותו כ"פשלונר סדרתי", ויריביו הפוליטיים, התנשאו מעליו בטענה שאינו מכיר את אמריקה וגורם נזק בלתי הפיך ליחסים עמה. היו מי שכינו את אזהרותיו "ספינים" או "דיבורים ריקים" שנועדו רק לתחזק פחד, וראשי מערכת הביטחון, כמו מאיר דגן, תקפו את גישתו וטענו שהיא גורמת נזק אסטרטגי. נתניהו, שפיתח "עור של פיל" מול המתקפות, ידע שהם פשוט "מפחדים" מהאמת שהוא מטיח.
נקודת המפנה מדיבורים למעשים הגיעה בליל ה-13 ביוני 2025. בעולם שבו איראן עמדה במרחק של ימים בלבד מחומר בקיע לפצצה, נתניהו כבר לא יכול היה להמתין לאישורים מהעולם. הוא הורה על מבצע "עם כלביא". באותו לילה, צה"ל לא רק תקף את "זרועות התמנון", אלא הלם בראשו: מתקני הגרעין בנתנז ובפורדו רעדו, וצמרת הביטחון האיראנית ספגה מכה אנושה.
אולם השיא הגיע בבוקר ה-28 בפברואר 2026. יצאה ישראל למבצע "שאגת הארי". במכת פתיחה שארכה דקה אחת בלבד, חוסלו המנהיג העליון ח'אמנאי ו-40 בכירים נוספים בלב טהרן. 200 מטוסי קרב ישראליים בשמי איראן הוכיחו לעולם את מה שנתניהו טען תמיד: "במזרח התיכון אין מקום לחלשים... את החזקים מכבדים".
כשהוא ניצב על גג הקריה, נתניהו סגר את החשבון של חייו. משם הוא הכריז: "שילוב הכוחות הזה מאפשר לנו לעשות את מה שאני מייחל לעשות כבר 40 שנה – להכות את משטר הטרור שוק על ירך".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שאגת נתניהו לא הייתה רק אות לניצחון צבאי, אלא עדות לכך שהחשבון של העם היהודי עם מבקשי נפשו מעולם לא נסגר, הוא רק עבר לידיים הנחושות ביותר.
"כך הבטחתי וכך נעשה".
0 תגובות