לא ניתן היה לפספס את השאלה שנשלחה מפיו של השווער המבושם: "בא ותספר לי, מיכאל, מה גרם לך להחליט להתארס עם הבת שלי?". כולם הסתכלו לכיווני בציפייה דרוכה למענה מהיר, מומלץ כזה שישביע את רצונו של האיש במסיכת הצפרדע.
• • •
הייתי מאורס טרי ונרגש, שהיד שלו כמעט התייבשה מרוב לחיצות ידיים והאוזניים שלו כמעט התחרשו מאיחולים לבביים של זרים מוחלטים. בישיבה התהלכתי אפוף בערפל אופוריה מוזר, ובשיחות עם בחורים הייתי מאבד ריכוז כמעט מייד (העיפו אותך מהישיבה? כל הכבוד).
את משפחת הכלה הכרתי בקושי. הספקתי רק את ההיכרות החטופה בפגישה הראשונה עם האבא (זה מקובל אצלכם בישיבה הסוודר הזה?) ואת ההיכרות המבולבלת ושופעת החיוכים בווארט ובאירוסין (בא לשכונה גיס חדש).
פורים הגיע שבוע לאחר האירוסין, ואני מצאתי את עצמי צועד נרגש לצד ארוסתי אביגיל בדרך לביתה. משלוח מנות ענק כיסה את שדה הראייה שלי וסמכתי בעיקר על הדרכותיה של רעייתי לעתיד.
כל הלחץ הכבד שהיה לי מההיכרות הראשונית עם משפחת הכלה ירד באחת כשהדלת נפתחה והשווער ניצב בפתח, כשעל ראשו מסיכת צפרדע בעלת הבעת פנים מופתעת. "פורים שמח!", אמרה לי הצפרדע בהתלהבות כשלשונה מתרוצצת לכל הכיוונים, ואני כבר הרגשתי שאני הולך להשתלב היטב בסעודה.
ואכן גיסיי לעתיד לא אכזבו. הם קיבלו אותי ממש כאחד משלהם, צחקו איתי כאילו אנחנו מכירים שנה והציעו לי את כל סוגי האלכוהול האפשריים. כמאורס טרי ממש לא רציתי לשתות בתחילה שמא אעשה בושות חסרות תקנה, אבל מהר מאד נסחפתי בחגיגה הכללית ושתיתי כוס, ועוד אחת.
המוזיקה התחזקה ואני הרגשתי ערפול חושים כבד כשהאחים של אביגיל סחבו אותי לריקוד סוער וחסר קואורדינציה. מיילעך קאהן שאג באוזנינו "ונוהפוכו, אשר ישלטו" במבטא הלא מזוהה המאפיין אותו, ואנחנו ענינו בשאגות משלנו. במטושטש הבחנתי בפרצופה המודאג למדי של אביגיל מקצה השולחן. חייכתי אליה חיוך עקום של שיכורים, מה שכנראה רק העלה לה את מפלס החרדה.
איכשהוא הריקוד הסתיים בסופו של דבר, ואנחנו צנחנו באפיסת כוחות על הכיסאות. היינו באמצע להתנפל על האוכל של השוויגער כשהשווער ומסיכת הצפרדע החליטו לפתוח במסכת תשבחות מוגזמת לחלוטין על החתן החדש (זה אני).
"החברים שלו בישיבה אמרו שהוא לא פספס תפילה אחת בישיבה!", קרא השווער בעליזות, ואני התכווצתי כשנזכרתי בכל אותם בקרים מנומנמים שלעיתים הפכו גם לצוהריים. "הוא גם היה הראשון לשאת שיעור לפני החברים", הוא המשיך בשלו, ואני נבוכתי להיזכר ב'שיעור' המדובר (זה היה חיקוי די מוצלח של הראש ישיבה בפורים הקודם).
כל המשפחה שרקה בהתפעלות, וחלקם אף טפחו על כתפי בתוספת מחמאות מבולבלות של שיכורים (ארון קויידש מהלך). מבין ערפילי היין הזול ששתיתי בכמויות שאינם מומלצות על ידי משרד הבריאות תחושה אחת הפריעה לי: מה אביגיל חושבת. העפתי לעברה מבט נוסף והיא רק חייכה אליי בעידוד, אך היה ניכר שהיא מקווה שהחגיגה תסתיים בקרוב.
ואז פתאום נפלה עליי הפצצה כרעם ביום בהיר. לא ניתן היה לפספס את השאלה שנשלחה מפיו של השווער המבושם: "בא ותספר לי, מיכאל, מה גרם לך להחליט להתארס עם הבת שלי?".
השאלה נשאלה בדיוק ברגעים הבודדים של שקט בין שיר לשיר ברמקול, ולא היה אחד מהמסובין סביב השולחן שפספס אותה. כולם הסתכלו לכיווני בציפייה דרוכה למענה מהיר, מומלץ כזה שישביע את רצונו של האיש במסיכת הצפרדע.
אני בתגובה שתקתי כמו דג במנזר השתקנים. אני לא בטוח מה גרם לזה (קרוב לוודאי שהאלכוהול), אבל המוח שלי פשוט לא שידר לי שום תשובה מפולפלת אפשרית. הרגשתי את המבט של כלתי לעתיד נח עליי, ואת הפנים שלי בוערות מבושה.
ואז נשמעה אזעקה.
בשנייה אחת התעוררה מהומה בבית. כולם קמו מהשולחן והתנודדו לכיוון הדלת במצבי שכרות שונים, כשהם נתקלים ברהיטים מזדמנים וצעצועים שפזרו הילדים. בירידה למקלט של הבניין הצטרפו אלינו שכנים מבושמים ששרו בקולי קולות, ושיגרו גידופים מגוונים על האיראנים ופרוקיסהם ("חמינאי מחפש חבר").
במקלט עצמו שררה מהומה רבתי, עם תערובת מוזרה של ילדים מפוחדים, הורים דואגים ושיכורים צוהלים. אבל המוח שלי היה במקום אחר לגמרי, לאחר השאלה הבלתי צפויה של השווער.
חשבתי על כל אותם רגעים שכלתי לעתיד הראתה לי את היופי הפנימי המדהים שלה, וכמעט גרמה לי להתבייש בעצמי. אם זו הדאגה הכנה שגילתה לילדה שנאבדה ברחוב באמצע פגישה (הגענו איתה עד דלת הבית), השאיפה להספיק שיעור בהלכה במדרשה או הדיבורים הנלהבים על זמירות בשולחן השבת.
נזכרתי גם באותם רגעים שרציתי לשכב עוד קצת במיטה, לעשן עוד קצת במרפסת של הישיבה או לצאת לראות משחק על המסך הגדול מול הקניון, והדבר היחיד שעצר אותי היה המחשבה עליה, על איך היא הייתה מגיבה ומה היא עצמה הייתה עושה. זה לא היה חשש מביטול השידוך, זה היה הטוב הפשוט שהיא ייצגה, אותו הערצתי כל כך.
חיפשתי במבטי ברחבי המקלט, וקלטתי אותה מייד כשהיא נשענת על אחד הקירות, ומביטה עליי בחזרה במבט עצוב. חתרתי בנחישות בין ים האנשים והגעתי אליה.
נעמדתי מולה ופתאום כל הבלאגן שכח, מבחינתי זה היה רק אני והיא זה מול זו במקלט הסואן.
הסתכלתי עליה ישירות ואמרתי בכנות: "את רוצה לדעת את התשובה לשאלה של אבא שלך?". היא הנהנה קצרות.
עניתי מייד: "אני מרגיש שאת היחידה שהופכת אותי לגרסא הכי טובה של עצמי". הרגשתי הקלה כשסוף סוף הוצאתי את המשפט שרציתי להגיד לה כל כך הרבה פעמים ועדיין לא יצא לי.
חיוך קטן התפשט על פניה בעקבות דבריי. ראיתי שהיא אהבה אותם מאד.
שתקנו כמה רגעים. בסוף היא סיכמה בהומור: "בינתיים אני מציעה שנחזור הביתה עד שתתפכח, כדי שתוכל להיות הגרסא הכי שפויה של עצמך".
0 תגובות