"ומה את אומרת על כל ההטרדות במגזר שלנו שמתפרסמות לאחרונה?" שאלה אותי השבוע נערה ציונית־דתית. עניתי לה קצרות, אבל השאלה הולכת איתי מאז. אז מה באמת עלינו לומר לעצמנו, וגם לילדינו, מול גל הפרשיות המכוערות האחרונות? (הטור השבועי)
סרטון חדש שהפיץ ארגון אמריקני מסביר באמצעות ילדים כיצד יש להגן על היקרים לנו ביותר מתוקפים ומטרידים. "הגוף שלנו שייך רק לנו!" אומרים הילדים ומדגימים כיצד לעצור תוקף (אקטואליה)
כולנו מכירות את הסיפורים, הם נאמרים בלחש, בחדרי חדרים. הגיע הזמן שלנו לדבר. לשבור את חומת הבושה. זאת לא אשמתנו. זאת לא אשמתנו. הם צריכים להתבייש, לא אנחנו (טורים)
עוד מקרה מזעזע, עוד תיק נחשף, עוד פרשית מחליאה, מה יהיה תגידו? * מסתבר כי ההצפה חסרת התקדים של כל אותן פרשיות נוסכת אומץ בקרבנות התקיפה ללכת ולהסגיר את התוקף. מקרי התעללות שנמשכו שנים לא עלינו אך הוסתרו וטויחו עד עכשיו, צצים ועולים בתדירות מדאיגה, וההלם והזעזוע הראשוניים מפנים אט אט את מקומם למין סלידה מתונה (חדשות)
אחרי שלמדנו איך לזהות אם הילד שלי נפגע? ואם כן לאן לפנות? הסימן הכי בולט בילדים לאבחון פגיעה בילד אלו הם שינויים בהתנהגויות שאינן תואמות את גילו (פרק רביעי בסדרה)
מילים מצמררות שכתבה אישה שחוותה תקיפה, מכתבים כואבים מילדים שחוו פגיעה. אין לתאר במילים את הכאב ומבעית לדעת שזה קיים. יש מבוגר אחראי בקהל? נועה אריאל בטור מעשי במיוחד * יותר מעשים, פחות דיבורים והרבה אחריות הורים יקרים (דעות)
היססתי רבות אם לכתוב על תרבות ההשתקה של עבירות המין, מכיוון שאינני רוצה לשחק לידיהם של משמיצי רבנים באשר הם. אולם הציווי "לא תעמוד על דם רעך" זועק אלי מן התורה, לצערי, הכתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות משקפת מציאות עצובה המנוגדת לציווי התורה "צדק צדק תרדוף" * נחמה דינה שור/ טור דעה