את המילים הפשוטות האלה, שכאילו בדרך אגב מעבירות את הקושי הנורא כתבה אישה בוגרת, נשואה באושר ואמא לילדים שעברה התעללות מינית בילדותה.
לאחר שנים של הסתרה, היא סיפרה.
סיפרה והלכה לטיפול והביאה את עצמה וחייה למקום טוב יותר, של עתיד ותקוה ושמחה. אבל הפצע של התעללות מינית אינו נרפא לעולם. כאשר הייתי בת 11 היתה לי חברה טובה, שגרה קומה מתחתי והייתי הולכת אליה כל יום.. יום אחד נסתי משם.
מקרי התעללות כאל ואחרים אינם שונים באופיים רק בנסיבות המתרחשות בסיטואציה קיימת, האופי וקו התקיפה נשאר תמיד כמו שהוא..
יותר פשוט לא באתי לשם. פעם אחת הוא תפס אותי במעלית. מאז ירדתי ועליתי תמיד עם מישהו או ברגל. זהו, שנים לא חשבתי על זה. אבל זה שם, מונח וקיים.
אה, אומרים המכחישים, אצלנו אין. וזה בשוליים, וגם שם, מעט, והמעט הזה, זה לא ממש, ואם ממש, לא צריך לדבר על זה. אם לא נדבר זה כאילו שאין.
אז זהו שלא כך
גם אם לא נדבר יש, וממש, והרבה, ולא בשוליים.
"הלואי שהייתי רואה את ההצגה שלך כשהייתי בת חמש, או בת עשר" כתבה לי אחת.
"רציתי לגדל את ילדי בשמחה והסיפור שקרה לבתי הפך אותי לאמא חרדתית" כתבה אחרת.
והילדים שנפגעו אומרים דברים שקורעים את הלב: "אני מכוערת מגעילה מסריחה" אומרת ילדה יפיפיה ומטופחת, "אמא שבי אתי כל הלילה גם כשאשן שלא יבוא *** ויקח אותי אליו שוב".
ילדים שחוזרים להרטיב, שמגמגמים, שלא משחקים ולא מחייכים, שפוחדים מהצל של עצמם. ילדים שמונעים אהבה מעצמם, לא מרשים לחבק אותם, לנשק.
בחרתי בכוונה להיות מינורית, עדינה, לא צהובה. הבטן שלי מתהפכת כשאני כותבת כי אני יודעת כמה סבל וכאב וגועל ופחד ושבר יש בסיפור הזה.
אז מה עושים?
אני יודעת מה אני עושה. אני מגיעה לילדים ומלמדת אותם לדבר, לספר, לשתף, לחשוף את הסוד הגדול שלהם.
בימים אלו אני מעלה הצגה בנושא, הציפורים יספרו - ההצגה מספרת סיפור של ציפור קטנה וציפור גדולה. כל המהלך הפנימי של הפגיעה נמצא שם, אבל בלי מיניות. ילד קטן שלא נפגע - אסור לחשוף אותו לנושא כדי לא לפגוע בתמימותו, אבל לא להכין לילדים תכנית פעולה למקרה של פגיעה - זה חוסר אחריות.
ההצגה עתידה להיות מתורגמת ליידיש ולהופיע גם בתלמודי תורה.
]]>
