ניסיתי את הכוחות שלי. מכאן
והלאה, נכנסתי ל"מצב קרב". התחלתי במבצע לחצים ממוקד ויסודי על הנהלת
החיידר. התקשרתי למזכירות ולמנהל פעם, פעמיים, ושלוש. כשראיתי שהטלפון לא מספיק,
הגעתי פיזית למשרד שלו. התיישבתי על הכיסא, הסברתי לו ברגישות רבה (ובקול קצת
רועד) שמוישי שלי הוא ילד עדין מאין כמוהו, נפש רגישה, שזקוק בדיוק, אבל בדיוק,
למגע הקסם ולרוך של הרב'ה פלטיאל (מגזין כיכר)
ממש בהתחלה המלמד הקפיד לפנצ'ר
אותי בכל הזדמנות. זה התחיל מהתעלמות ממני - לא קרה שקיבלתי אישור לענות תשובה שידעתי ושכל כך הייתה לי
על הלשון. ללכת לצלם במזכירות? הוא אף פעם לא נתן לי כשביקשתי. פתק נחת? פעם
בחודשיים כשלא הייתה לו ברירה ולא יכל להתעלם מהחריצות שלי (מגזין כיכר)
הוא היה ועודנו רב'ה בחיידר, העמיד תלמידים רבים, אך לפחות אחד מהם - זוכר אותו בתור הרב'ה הכי סדיסט ומרושע שהכיר, ומאחל לו - גם שנים רבות אחרי - את כל הרע שבעולם | ישראל גינצבורג שוחח עם אותו רב'ה וניסה לתהות על קנקנו | האם הצליח לגרום לו להתחרט? (חינוך ילדים)