שלום לכם, אני יוני, בן 34
אני סובל מבעיה קבועה שחוזרת אצלי בכל שנה מחדש בדיוק בסוף החופש הגדול.
בזמן שכל ההורים מסביבי עסוקים בלקנות ילקוטים, לחדד עפרונות וללכת לים בפעם המאה ושמונים כדי לנער עוד קצת חול מהגרביים, אצלי הלחץ עולה לשמיים, הראש שלי עסוק בשאלה אחת בלבד:
"מי יהיה הרב'ה של הילדים שלי בשנה הבאה?".
הרי בכל שנה הם עולים כיתה, ואיתה עולה לי הלחץ דם. האם נקבל את הרב'ה הנחמד, הרגוע והחייכן, זה שמחלק סוכריות, טפיחות מעודדות על השכם ומדבקות של "כל הכבוד"? או שמא ניפול בגורל הישר לזרועותיו של הרב'ה הקשוח ההוא, שבמבט אחד שלו הוא מסוגל להקפיא כיתה שלמה של שלושים ילדים נמרצים למשך שלוש שעות רצופות בלי צורך במזגן?
באותה שנה, הבן שלי מוישי עלה לכיתה ד'.
עכשיו, בואו נעשה סדר: כיתה ד' היא לא סתם עוד שנה. זו השנה שבה מתחילים ללמוד ברצינות חומר מורכב יותר. זה דורש בסיס חזק, ריכוז מעולה והבנה עמוקה.
שבועות ארוכים לפני פתיחת שנת הלימודים, הפכתי את עצמי לבלש פרטי. ערכתי תחקיר מקיף שלא היה מבייש את שירותי הביטחון החשאיים. שאלתי חברים, חקרתי הורים מהשנתון הקודם, הצלבתי מידע, והמסקנה שלי הייתה חד-משמעית וברורה:
מוישי שלי חייב, אבל פשוט חייב, ללמוד בכיתה של הרב'ה פלטיאל.
הרב'ה פלטיאל היה אגדה מהלכת בבית הספר. כולם דיברו עליו רק טוב. הוא היה השילוב המנצח של פנים קורנות, הבנה עמוקה בנפש הילד, ויכולת להסביר את הנושאים הכי קשים בצורה חווייתית ומתוקה מדבש. אמרתי לעצמי: "זהו זה. הוא, ורק הוא, יהיה הרב'ה של מוישי בשנה הקרובה. אני לא מתפשר על פחות".
עכשיו שתבינו, זה לא כזה הגיוני ופשוט, כי לא רק מוישי שלי עולה כיתה, הוא עולה עם עוד ילדים. אבל אני ניסיתי את הכוחות שלי. מכאן והלאה, נכנסתי ל"מצב קרב". התחלתי במבצע לחצים ממוקד ויסודי על הנהלת החיידר. התקשרתי למזכירות ולמנהל פעם, פעמיים, ושלוש. כשראיתי שהטלפון לא מספיק, הגעתי פיזית למשרד שלו. התיישבתי על הכיסא, הסברתי לו ברגישות רבה (ובקול קצת רועד) שמוישי שלי הוא ילד עדין מאין כמוהו, נפש רגישה, שזקוק בדיוק, אבל בדיוק, למגע הקסם ולרוך של הרב'ה פלטיאל.
הפעלתי קשרים, גייסתי ממליצים, ועשיתי כל תמרון אפשרי כדי להבטיח את השיבוץ של הכיתה של מוישי לרב'ה פלטיאל. המנהל, שהיה כבר מותש ממני ומעוד חמישים הורים במצב דומה, רק נאנח אנחה עמוקה ואמר לי בקול עייף של סוף זמן: "אנחנו שומעים אותך, נעשה מאמץ. וקח בחשבון שיש הורים שמבקשים אחרת ממך, כך שזה לא שיקול מה ההורים מבקשים".
אני המשכתי בשלי, בצורה יפה ואחראית, עד שהגיע היום הראשון ללימודים.
ביום הראשון של הלימודים הגעתי לבית הספר כשהלב שלי מפרפר. צעדתי במסדרון הארוך, הריח המוכר של סיד טרי ורצפה שטופה מילא את האוויר. התקדמתי לעבר כיתה ד' החדשה, מרגיש את המתח בכל שריר בגוף. הגעתי לדלת הכיתה, הבטתי בשלט הלבן שהודבק עליה, ואורו עיניי מרוב... שמחה והתרגשות!
השם היה כתוב שם בגדול: "כיתה ד'1 – הרב'ה פלטיאל".
אוי, איך שהתרגשתי! קפצתי משמחה שם במסדרון, מול הילדים המופתעים עם הילקוטים הענקיים שרק רצו להיכנס לכיתה והביטו בי במבטים מוזרים. "הצלחתי!" לחשתי לעצמי בגאווה עצומה, "הלחצים עבדו, הדאגנות שלי ניצחה, מוישי מסודר ומובטח לו עתיד מזהיר".
אבל אז, בתוך שנייה אחת של חוסר זהירות, הכל התהפך.
המפקח הגיח פתאום מעברו השני של המסדרון, אוחז בידו קלסר עבה ודף מדבקות חדש. הוא ראה אותי עומד שם קורן מאושר, עצר, נאנח את האנחה הכבדה שלו ואמר: "חלה טעות בהדפסה של השלטים הבוקר. הכיתה הזו היא ממש לא של הרב'ה פלטיאל. הוא מלמד השנה את כיתה ד'2, בקצה השני של המסדרון. הכיתה הזו, שבה הבן שלך מוישי משובץ, תהיה בהובלתו של הרב'ה חיים אריה".
הרגשתי כאילו הבניין כולו קורס עליי.
"הרב'ה חיים אריה?!", זעקתי בלחש היסטרי, "אבל הוא... הוא נחשב לרב'ה נוקשה בחיידר. שמעתי שהוא דורש המון, לא מוותר על שום פסיק, ומשליט משמעת ברזל!". ניסיתי להתווכח, להפעיל את קסמי האישיים בפעם האחרונה, שאלתי איך אפשר לעשות שינוי כזה ברגע האחרון ודרשתי להעביר את מוישי כיתה באופן מיידי. אבל המפקח בקול נמוך ואדיש אמר לי: "אין אפשרות לשנות, ואל תחשוב שזה חכם להפריד את הילד שלך מהחברים שלו, עד כמה שזה אפשרי בכלל. שיהיה בהצלחה רבה".
חזרתי הביתה באותו יום מדוכדך ומתוסכל. גזרתי על מוישי שלי שהוא הולך לעבור שנה קשה, שנה שתכבה לו את כל החשק ללמוד ותשאיר אותו עם עוגמת נפש, בפרט אחרי הסיפורים של ההורים ששמעתי מהם על הרב'ה חיים אריה ועל שיטתו החינוכית.
אבל אז, המציאות החליטה ללמד אותי שיעור בלתי נשכח.
כבר בסוף השבוע הראשון, מוישי חזר הביתה כשהוא קורן מאושר ועיניו נוצצות. "אבא", הוא אמר לי בזמן ארוחת הערב, "אתה לא מבין איזה רב'ה מדהים יש לנו. הרב'ה חיים אריה הוא קשוח והוא לא מרשה לעשות רעש בכיתה, הוא רב'ה חזק כזה, עם סיפורים יפים. הוא מסביר הכל כל כך ברור".
"מה?", שאלתי את עצמי, "זה הגיוני?", המשכתי לשאול, ומיד קבעתיף "נו, הבן שלי הוא ילד, רק שבוע עבר, זה לא הזמן לדעת את המצב באמת".
אבל קוראים יקרים שלי, ככל שהשבועות עברו והפכו לחודשים, הבנתי עד כמה הדמיון המבוהל שלי היה רחוק מהמציאות בשטח.
התברר שמוישי שלי, עם כל העדינות והרגישות שלו, היה זקוק באותו שלב של חייו דווקא לדמות סמכותית, ברורה, חזקה ומאורגנת. הוא היה צריך מישהו שיציב לו גבולות ברורים, שיעשה לו סדר בבלאגן, וייתן לו מסגרת יציבה ובטוחה כדי להתקדם בלימוד ברצינות.
הרב'ה חיים אריה פשוט קלט את הפוטנציאל הטמון במוישי. הוא לקח אותו כפרויקט אישי, אתגר אותו, העצים אותו והעלה אותו על דרך המלך בצורה שעלתה על כל הציפיות הכי פרועות שלי. הוא הפך להיות הרב'ה הכי מתאים, הכי מצמיח והכי נכון עבור הבן שלי, גם אם הוא מציב גבולות ברורים, וקשוח יותר מהמלמדים האחרים.
ישבתי ערב אחד על הספה בסלון, הבטתי במוישי משנן את החומר בקול רם, בביטחון עצמי עצום ובחיוך של מנצחים, ופשוט התחלתי לצחוק לעצמי בשקט. הבנתי איזה שיעור מדהים קיבלתי באותו בוקר לחוץ במסדרון של בית הספר. אנחנו, בני האדם, בטוחים שאנחנו מנהלי העבודה של העולם שלנו. אנחנו מתכננים תוכניות מפורטות, מפעילים לחצים, בטוחים שאנחנו יודעים בדיוק מה הכי נכון והכי מושלם עבורנו ועבור הילדים שלנו, ונלחמים בציפורניים על כל פרט קטן.
אבל האמת היא שיש מנהיג לעולם, ויש מי שמנהל את העניינים מלמעלה בהרבה יותר חוכמה ואהבה. הוא שומע את הדאגות שלנו, מעריך את הרצון הטוב שלנו, אבל בסופו של דבר – מסדר את העניינים לפי מה שטוב לנו באמת, ולא לפי מה שאנחנו חושבים שטוב לנו באותו הרגע. רק הוא רואה את התמונה המלאה, ורק הוא מנווט את הספינה הקטנה שלנו לחוף המבטחים המדויק ביותר עבורה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז אותו מקרה, חברים, מפלס החרדה שלי באופן כללי ובפרט באמצע הקיץ לקראת השנה הבאה, ירד פלאים. אני כמובן עושה את ההשתדלות שלי, קונה תיק ומחדד עפרונות, אבל את הרישום האמיתי של החיים – אני משאיר בלב רגוע למנהיג העולם האמיתי, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
0 תגובות