עדינה הייתה הבחורה הראשונה איתה נפגשתי. אני אף פעם לא אשכח כמה התרגשתי לפני שיצאתי למלון, איך ביררתי כל פרט אפשרי שמותר לדעת עליה והסתכלתי במראה אולי עשרים פעם - לוודא שהעניבה בדיוק במרכז וששום שערה סוררת לא יוצאת מהקווים (השיער שלי זכרונו לברכה היה שופע באותם ימים).
יכולתי להרגיש פיק ברכיים אמיתי כשפסעתי אל תוך הלובי המואר, סורק במבטי את זוגות הנפגשים הרבים שישבו שם. ידעתי שהנה הגיע היום, וגם אני חלק ממופע הכניסה לחיים האמיתיים; מישהי מחכה לי.
כמה שעות אחרי זה, כשהיא ירדה מהמונית בסיום הפגישה, יצאתי בתחושה מבולבלת למדי. מצד אחד היה לי באמת נחמד ומעניין, אבל התקשיתי להגדיר כמה מתוך זה היה עצם השיחה הראשונה שלי למטרות שידוכים עם המין השני - וכמה הנאה אמיתית בעלת פוטנציאל המשכי.
כשחזרתי הביתה ושיתפתי את הוריי בלבטים, התשובה שלהם הייתה חד משמעית: תנסה שוב. "מה יש להפסיד? אם תרגיש בהמשך שפחות מתאים לך, תמיד תוכל להפסיק", שכנעה אותי אמי. המסר של השדכנית היה זהה, ואני קיבלתי על עצמי את דעתם של מבוגרים ומנוסים ממני; הודעתי שאני ממשיך.
הבחורים הופתעו; הרה"צ הופיע לביקור פתע בהיכל הישיבה
אל הפגישה השנייה כבר הגעתי מוכן יותר. בכיסי היה מקופל דף ובו עיקרי דברים אותם רציתי להעלות, בשביל לנסות ולהכיר אותה טוב יותר. תמיד הערכתי את עצמי כאדם החלטי, ולא רציתי לבזבז לשנינו את הזמן. "מהפגישה הזאת אני יוצא עם תשובה: מתאים או לא", הבטחתי לעצמי.
הפגישה הזו רק הוסיפה לי סימני שאלה. עדינה הייתה באמת מקסימה, השיח היה נעים, אבל לא הצלחתי לסמן וי ברור על שום נושא אותו רציתי לברר. ניסיתי להבין ממנה האם אנחנו באותה רמה דתית, וחולקים את אותם שאיפות ומחשבות; במקום זאת רצנו מנושא לנושא, לאן שלקחה אותנו הרוח.
כשסיימנו את הפגישה הרגשתי ש'זה לא זה'. לא היה מדובר בנושא אחד, יותר בתחושה כללית שאנחנו דורכים במקום, ואני לא באמת רואה את עצמי מתחבר אליה רגשית. יחד עם זאת, החוסר בטחון של נפגש טרי גרם לי להחליט לשאול את המומחים שבבית.
כשהגעתי לבית נבוכתי. למרות שהבהרתי את דעתי בצורה ברורה, הסרט חזר על עצמו. שוב ייעצו לי כולם להמשיך, ו"מה כבר תפסיד אם תתן לזה עוד צ'אנס?". הראש שלי כאב פיזית מרוב ספקות.
החלטתי להתקשר לר"מ שלי בישיבה, אתו הייתי בקשר טוב במיוחד. "הרב, אני לא יודע מה לעשות", אמרתי לו בכנות. הוא שמע את ההתלבטות שלי, חשב קצת ואז פסק: "תצא לעוד פגישה. הפעם תנסה להישאר ממוקד".
ה'עוד פגישה' נהפכה לעוד אחת, ועוד, ועוד. שוב ושוב הדגשתי בפני הוריי שאני לא בטוח בכלל, ודאגתי שיבהירו את זה בצורה ברורה לשדכנית. בשלב מסוים הבנתי שמהתייעצות עם הסביבה לא תבוא הישועה; זה צריך להיגמר.
בפגישה השישית הסברתי לה את המצב. אני זוכר בבירור את תגובתה באותו ערב סגרירי, שנינו ישובים על ספסל מול החוף, רוח נעימה של קיץ מלטפת את פנינו. אני זוכר שהיה לי מוזר שהיא לבשה חגיגי מדי ביחס למספר הפגישות שלנו, ושממש קיוויתי שהיא תקבל את זה כראוי.
הסברתי לה את הכל בשיא הכנות. "אני מרגיש שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אני בטוח שגם את", אמרתי לה. היא הגיבה בשתיקה ארוכה, שנמשכה כמו נצח.
"אני מבינה", אמרה לבסוף קצרות, והוסיפה: "היה לי נחמד איתך". רווח לי שהיא קיבלה את זה בבגרות, ונפרדנו לשלום.
• • •
שנים עברו. הייתי אולי במאתיים פגישות מאז, אך שום דבר לא זז. לפעמים הבעיה הייתה אצלי, לפעמים אצלה; הצד השווה שנותרתי רווק מתבגר, שצופה מהצד בשיעור שלו בישיבה כשהוא הולך ומתרוקן.
ככל שרקדתי ביותר חתונות, הכאב הלך והעמיק. בישיבה נחשבתי לבחור מצוין, חברותי ואהוב; לא הבנתי למה רק אצלי הכל נתקע.
זה היה בערך חמש שנים אחרי אותה פגישה ראשונה, כשאמי חזרה נסערת הביתה. "אני חייבת לספר לך משהו", אמרה לי ברצינות.
התברר שבדרכה היא פגשה חברה ותיקה, שהייתה קשורה משפחתית לעדינה. איך שהוא השיחה התגלגלה על שידוכים, ואז היא סיפרה לאמי על השברון לב הקשה שעבר עליה כשהורידו אותה בפעם הראשונה.
"בפגישה השישית הם היו בטוחים שזו פגישה אחרונה. אבי המשפחה אפילו קנה כבר יין לווארט", היא סיפרה לאמי ההמומה. "פתאום הבחור נסוג במאה שמונים מעלות. זה היה בשבילה מכה קשה מאד".
כמובן שלמכרה לא היה מושג שמדובר בבנה של חברתה, והיא הייתה המומה לשמוע את זה לראשונה. אמי מצידה הייתה כל כך זועמת כששמעה על כך, עד שהיא בחרה להתקשר ישירות לשדכנית.
"אנחנו הסברנו לך אז בצורה הכי ברורה, זו לא הייתה פגישת סגירה", הטיחה בה. היא מצידה טענה שהיא כלל לא זוכרת את המקרה, אך היא "מעולם לא שינתה" ממה שאמרו לה הצדדים להגיד.
"יכול להיות שהיא עדיין מקפידה עליך. אולי לכן הדברים לא מתקדמים", סיכמה בפני אמי. "לדעתי אנחנו צריכים לבקש ממנה סליחה".
לקח לי דקות ארוכות לעכל את החדשות. מצאתי את עצמי משחזר את כל אותם הרגעים של הפגישה האחרונה, כל מילה שאמרה והבעה שהייתה על פניה. הייתי המום מהמחשבה שהיא הייתה מוכנה לסגור, ואני טרקתי בפניה את הדלת בפרצוף.
"זה פשוט לא ייאמן. אחרי כל כך הרבה שנים", מצאתי את עצמי ממלמל בהלם.
יום למחרת אכן דאגנו להעביר לה את המסר, דרך אותה חברה. מסתבר שהיא כבר הייתה נשואה במשך מספר שנים, ואפילו הספיקה להיות אם לשניים.
"תגידי להם שהכל מחול וסלוח, לא היו דברים מעולם", היא מסרה. רווח לנו מעט, הגם שעדיין היינו כעוסים על כל העניין.
מספר חודשים אחר כך שברתי את הכוס.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם אותו סיפור ישן אכן היה הסיבה לעיכוב שלי? חשבונות שמיים לא נדע. דבר אחד היה לכולנו במשפחה ברור: בשידוכים הבאים נבדוק טוב טוב בציציותיה של השדכנית. בדרך הקשה הבנו שעיגול פינות קטן מפה ויישור קמטים משם, עלולים להסתיים במפח נפש לא יתואר - ומיותר לכל הדעות.
0 תגובות