בדיקת מקומה של התפילה בתפישת עולמו של החיד"א, מגלה נתון מדהים: הוא עסק בקבלה, אך גם קיים תעמולה נגד התעסקות ההמונים בקבלה. כיצד אפשר להסביר את הסתירה לכאורה ביחסו של החיד"א להפצת הקבלה- חיבור תפילות הרבה ע"פ הקבלה והחדרתן בקרב כל שכבות העם, יחד עם תעמולתו נגד התעסקות ההמונים בקבלה?