חיד"א החשיב מאד את כוונת התפילות לאר"י, יתכן בהשפעתו של רבו הרש"ש שהעמיד כוונות האר"י ז"ל על בורין כסדרן וכהלכתן, וכל תפילותיו היו על פיהן. הוא מביא את דברי האר"י שמנוח נקרא עם הארץ "משום שלא היה מכוון אלא בכוונת מ"ו נ"ח... הוא כוונת האכילה... שלא היה מכוון כוונה יותר עליונה" (מראית העין, ברכות לה, א, דף ה, א), ומכאן הוא דן קל וחומר : "לגדולי דורינו שאינם מכוונים אפילו כוונת מנוח, ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכוונה ובלב שלם, ויעלה בדעתו שיש כוונות עליונות, והוא מכוון לדעת היודעים". אמור מעתה שגם אותן שאינם יודעים סודן של "כוונות עליונות" עליהם לכוון על "דעת היודעים", אבל כל שאין לו ידיעה בקבלה, לא יעסוק בכוונות ממש כדי שלא יקצץ בנטיעות.
בימיו התפשטו מאד ספרי תפילות ע"פ כוונות האר"י, וכל מי שנטה לדרכי חסידות, גם אם היה חסר כל ידיעה, השתמש בכוונות מבלי כל הבנה. כדי לבלום התפשטותה של מגמה זו, הביע החיד"א דעה מסויגת "באמירת הכוונה דרך תפילה", וכתב: "יען ראיתי מהמון העם שלא ידעו ולא יבנו ואומרים תפילות בכוונת העומר ובשאר עניינים (חיים שאל, חלק ב, סימן י, דף טו, ד.) , אגלה טפח כי בוודאי טועים הם, דמלבד שאינם יודעים מה שמוציאין בפיהם, טע"ו במדב"ר בסדר הלשון, ולפעמים מזכירים שמות הקדושים אשר לא כדת. עוד בה שנפלו כמה טעויות בדפוס... ובשגם שמכיר אני שאיני כדאי להזהיר מ"מ לכבוד ה´ ריש מילין אומר דהירא לנפשו לא יאמר שום תפילה ולא יכוון שום כוונה עד כי בעיניו יראה בכתבי הקודש האמיתיים שהוא שער הכוונות שסידר מהר"ש ויטאל... והמון העם אסור להם לאמר תפילות הנזכרות אף אם לא היה בהם טעות. ואעיקרא יש פקפוק באמירת הכוונה דרך תפילה" (מחזיק ברכה, אורח חיים סימן תפט, ג, דף צט, א. ).
לגבי עצמו הרי יש בידינו עדותו שלו שכל תפילותיו היו ע"פ הכוונות. בהיותו בתוניס לא גילה שהוא מקובל. בחג הסוכות היה "עושה הנענועים ע"פ כוונות האר"י", וכדי שאם יפשפשו במחזורו לא ירגישו בו, שם בתיבה נייר קטן של שמות, ועל פיו אמר את הכוונות.
כיצד אפשר להסביר את הסתירה לכאורה ביחסו של החיד"א להפצת הקבלה- חיבור תפילות הרבה ע"פ הקבלה והחדרתן בקרב כל שכבות העם, יחד עם תעמולתו נגד התעסקות ההמונים בקבלה? בדיקת מקומה של התפילה בתפישת עולמו של החיד"א, תבהיר לנו את הענין:
התפילה היא לדעתו כולה מעולם הסוד. הוא מנסה להשיב על השאלה הקדומה: הלא ה´ הוא בוחן וחוקר כליות, אם כן למה צריך להתפלל ב"ביטוי שפתיים"? יכול האדם לחשוב בליבו ולבקש מה´ שימלא משאלותיו. תשובתו לשאלה זו אינה כתשובתם של הפרשנים, אלא הוא הולך בעקבות תפישתו של אבי זקנו ר´ אברהם אזולאי (בספרו "חסד לאברהם", אמסטרדם תמ"ה, מעין שני, נהר יא, דף יג, ד.), שלכל אות יש רוחניות ואור נכבד אצול מעצם הספירות, ומהבל פיו של האדם תהיינה צורות עליונות מתקשרות בשרשן בעצם האצילות. "כי הלוא בהוצאת התיבות כתקנו מעורר רוחניות ומניע כוחות האותיות המצטרפות ותנועתם והכאתם זה בזה, ועי"ז יתהוו אורות חדשות על דרך הרכבת המרקחות, והם חדשות ממש לפי העת והרגע ההוא, וצירוף שם המיוחד המתגלגל באותו רגע וכיוצא.ומשו"ה צריך להתפלל בביטוי שפתיים,כי חוץ מענין התפילה והבקשה יאירו אורות חדשות לא שערום המתפללים בהוצאת התיבות באותיות קדושות מעורר שרשן ויתהווה הכח חדש מהרכבה הנעשית בהכאת רוח חיות האותיות לפי מצב העולמות ברגע ההוא" (שם הגדולים: ערך ר´ יצחק דמן עכו). הדבר נעשה מאליו, באופן שגם הקורא ואינו מבין "האותיות עצמן הן הן המרכבה, הרכבת הצורות הקדושות ורוחניותן".
קבלה מעשית
עיסוקו של החיד"א בקבלה הקיף תחומים רבים, ומהם שטחים שלא כל מקובל עסק בהם: קבלה מעשית, חכמת הצירוף וגורל החול. הוא הסתיר ידעתו זו ונזהר לבל יתגלה הדבר. חכמת הצירוף היא לדעתו "חכמה רמה ונפלאה". ר´ יצחק דמן עכו שעסק בחכמה זו, היו באים מלאכים "ומגלים לו פעולות", אבל הוא מזהיר על דעת אבי זקנו ("חסד לאברהם", שם) שהיא "מסוכנת מאד ורשאי אדם להשתדל בה לדעת גדולת האל עם אותם המשיבים טעם בידיעת סתרי תורה, אבל אל כדי לעשות מעשה".
בזמנו הפכה חכמה זו קרדום לחפור בו, ובעלי מופת שפרנסתם היתה בכך היו צצים בכל מקום. העם נהה אחרי "סגולות והשבעות בשמות ובפעולות". חיד"א התריע נגד פגימה זו והסתמך על דעתו של מהרח"ו שאסור להשתמש בקבלה מעשית. "גם המשתמש בחכמת הצירוף לעניני עוה"ז פתאום יבוא אידו וימות בלי עיתו" ( פתח עיניים, קונטרס זרוע ימין על אבות, דף מח, ג. בהיותו בתוניס שמע על ר´ חי לומברוזו, מפי תלמידיו, שמת שלא בעיתו "כי למד חכמת הצרוף והשתמש בה" (מעגל טוב, עמ´ 64). ואולי לכך הוא מרמז בשם הגדולים (ערך ר´ יצחק דמן עכו) ש"חכם מופלג ורך בשנים בערי מערב" שנשתמש בחכמה זו נפטר לפני זמנו.)
האם השתמש חיד"א בקבלה מעשית לשם מעשה? ידוע לנו שפעם אחת בשנת תקכ"ד, בצאתו מירושלים התנפלו עליו אבו גוש ובני שבטו. כיוון שנמצא בסכנה גדולה "הוצרכתי להזכיר שם קדוש משמירת הדרך, ושלי"ת כי לא קרבו בד´ אמות שלנו", אבל הוא עצמו מדגיש את ההכרח שהיה בדבר.
שימוש רחב נהג החיד"א בשאלת חלום, הנעשית ע"י תפילה שכלולים בה שמות מלאכים ושרפים, בצירופי שמות הקודש והשבעות. בתיאור מסעו בערי איטליה בשלהי החורף של שנת תקל"ז, רשם חיד"א בדף אחד 69 סגולות וקמיעות, ושנים מהם בענין שאלת חלום : "שאלת חלום יש לומר על מיטתו בנקיון כפיים: אלוקי, אלוקי הטוב הראיני חלום טוב. אלוקי, אלוקי האמת הראיני חלום טוב (קונטרס מסעות, דף 315). אלוקי, אלוקי הצדק הראיני חלום טוב (בספר המגיד לר´ יוסף טאיטאצאק, נמצא נוסח זה: "ובשאלת חלום תאמר: יהי רצון מלפני שמות אלו ובכח שמות הקדושים החקוקים בשערי ג"ע ובצירופים כשם שהאל אמת כן תראוני חלום אמת ותשיבוני תשובת מת בפסוק באר הטיב מכל" (העתק שאלת חלום של מהרח"ו, כ"י מכון בן צבי, עמ´ 5)). הראיני חלום שאדע בו מה שאשאל כי אל דעות ה´. הודיעני ...(ישאל שאלתו). ה´ נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה". ולא ידבר דבר עד שישן וכשיעור מה שיבוא בפיו היא תשובת שאלתו (צ"ל צדק, וכן הוא בכתב יד הנ"ל עמ´ 36).
גם סגולות וקמעות
השניה נועדה לליל שבת (ביומן הספרותי תקל"ח-תק"מ, כ"י המוזיאון הבריטי. 9172 .OR מצאתי כתוב בראשו: "שאלת חלם בלילי רביעי ושבתות") "שהזמן צח א"צ לא טהרה ולא תענית ואפילו אחר במיטה". השואל צריך לחשוב בליבו השאלה, יאמר מזמור כג´ מתהילים ושמות מלאכים צוריאל, צדקיאל, רפאל, ורזיאל "ותישן במחשבת שאלתך ותראה ספר פתוח לפניך וקראת בו והוא תשובתך אמיתית". שתי סגולות אלו נמצאות בלשונן בכתב יד של סגולות ורובן בעני שאלת חלום שהועתקו מספר הרב הגדול מוהרח"ו זלה"ה מכתיבת ידו של החיד"א (כ"י מכון בן צבי עמ, 36,17. ור´ שם עמ´ 21).
חיד"א עסק גם בסגולות ובקמעות. ביומן מסעותיו יש סגולות נדירות נגד עין הרע, כישוף, פחד, רפואה, גניבה וכיוצא בו. קמעות וסגולות באו לו אם מכתבי האר"י ומגנזי המקובלים (יוסף בסדר, סי´ ז; "שומר ישראל", סי´ ד), אם מיסודם של אבותיו ושלו. על אחת מהן הוא מציין שהיא מר´ אברהם אזולאי (יוסף בסדר, סי´ ו, קמיע ליולדת). גם בנו יצחק אזולאי עסק בקמעות וקבלה מעשית, ונכדו, אביו של חיד"א, העתיק קמעות מכתבי האר"י, מר´ דוד יצחקי, מר´ יעקב צמח ומזקנו ר´ אברהם אזולאי.
חיד"א עסק בליוורנו בכתיבת קמעות לצורך אחרים ולשם פרנסה (כף אחת, סי´ לב). באגרותיו לבנו ולחכמי אנקונה הוא מזכיר קמעות הרבה ששלח לאנקונה (אגרת לר´ יעקב שמשון סיניגאלה , נסין תקנ"ה. אגרות רוזנברג, סי´ ז, עמ 12; אגרת לבנו, תשרי תקמ"ט, סי´ טז, עמ´ 27. ר´ גם עמ´ 32, 39,41; אג´ אדר וניסן תקנ"ה. שם עמ´ 62. ור´ גם עמ´ 65). כשחלה בנו ר´ ישעיה אזולאי בשנת תקנ"א, יעץ לו החיד"א: "אין צריך לומר שהקמעות לא יסורו יום ולילה מעליך. ואם טוב בעיניך אחר תפילה תאמר פסוקים תחילתם וסופם נו"ן... שהם מועילים לעין הרע ולהבריח הס"א" (אגרת תקנ"א. שם עמ´ 32). אך נראים הדברים שח"ידא לא היה מעונין להתפרסם כבעל קמיעות וכעוסק בקבלה מעשית (כשהכין "קמיע גדולה" לסי´ ג´ינגולי כתב לבנו " וכמעט כל היום אני מתפלל עליו ועל בניו... אחלה פניו שענין הקמיע יהיה בסוד כמוס שמא אחרים ישאלו קמיעא כזו ואיני יכול ויגרום שנאה". שם, עמ´ 39).
הסגולות הנדפסות בספריו הקטנים "כף אחת", "יוסף בסדר", "שומר ישראל" ו"סנסן ליאיר", עיקרן אינן אלא תפילות, אמנם עם שמות מלאכים וקריאת פסוקים באופנים שונים. עניינן של סגולות אלה הוא כדי לשמור את נפשו של האדם מאיסורים ומעבירות, על ידי תפילות והנהגות. אף יש סגולות לאישה שנכנסה לעיבור, להולדת בן זכר, רפואה, לפחד, להצלחת הסחורה, "להולך לפני מלך או שר ומושל", לסכנה, להצלחה וכולן ענייניים מוסריים.
בסוף ספרו "כף אחת" קבע חיד"א את מהותן של הסגולות לדעתו: "סגולה אמיתית לכל ענין הוא להיות עניו באמת מלב ונפש וליתן צדקה כפי מתת ידו ולעסוק בתורה לשמה" (כף אחת, סי´ לב).
(נלקח מספר "החיד"א"- הודפס בירושלים תשי"ט ע"י ר´ מאיר בניהו).