2 דקות אחרי השקיעה אזעקה בירושלים תופסת אותי מיד אחרי המקלחת וראשי מיד מתערבל במחשבות:
דבר ראשון "היי ממתי יש סנוז (נודניק) לצפירה של שבת". הבנתי התקלחתי קצת מאוחר סו וואט לא צריך להזכיר לי שוב, אני אגיע לבית כנסת בזמן.
דבר שני: "יש, אנחנו על המפה!". די לקנא בדיווחים של חברים מהדרום, לידידים שמספרים עטורי גאווה מתוך "הבור", לעדכונים ישירים מתוך מפקדת העורף והצהרות של מכרים אי שם מתוך צוללת גרעינית לחופי עזה - גם אני כבר חלק מהאקשן, אנחנו על המפה.
אבל יצר ההישרדות עוצר את מערבולת המחשבות. "גוועלד, מה עושים?". כלומר, יש דקה וחצי לצאת לחדר מדרגות המרחב המוגן אבל אני רק באמצע להתלבש לשבת.
בדקה וחצי הצלחתי לזרוק עלי משהו לא מבדיל בין קודש לחול. לא כולל גרביים, שקלתי להישאר לגרוב אותם, אבל המחשבה על תשדירי הרדיו שיצחקו עלי: ״גורבים חיים״ וכותרת העיתונים המלגלגות על נפגע בגלל גרביים - שכנעו אותי לצאת בנעלי בית.
ואז התחיל האקשן האמיתי ולא אני לא מתכוון לעובדה שחזרנו חזרה הביתה כעבור 10 דקות כמובן, ואמא שלי החווירה והייתה בטוחה שהטיל נפל לי בתוך החדר. "זה בסדר אמא הבלגן היה שם קודם". אני מדבר על חרושת השמועות, מידע, אינפורמציה, דיס אינפורמציה, דיס דיס אינפורמציה שהסתובבה בשכונה. דיברו על רקטה, שתיים, שלוש. יירוט של הכיפה, פגיעה בשטח פתוח, פגיעה ישירה, פגיעה בכביש אחד. ואפילו שמועה עיקשת אחת של תושב הרחוב העליון שטען בתוקף שטעם מן הצ׳ונט קודם הזמן והוא הוא אחרי על הבום.
הסקרנות הרגה את החתול על תשע נשמותיו ולי יש אחת איך אני אשרוד את כל השבת במתח?! מזל שהשבת נכנסה והנשמה היתירה ייצבה אותי.
השבת המשיכה במתכונת נייעס נפלאה מלאה בדיווחים מקורות עידכונים וסתירות. השיא הגיע כשאפילו הרב של הבית כנסת - יהודי תלמיד חכם בשיעור קומה, ציטט בהתרגשות בשם העוזרת הגויה שלו ששמע ברדיו על שלוש רקטות 2 יירוטים ופגיעה ישירה אחת עם הרוגה.
אבל בסופו של יום נאדה, התפוצץ בגוש עציון בשטח פתוח. ונייעסני ירושלים נשארו למחות על חוסר הצדק בהצבת עוד סוללה בגוש דן. ״אנחנו עיר הקודש, וגם לנו מגיע אקשן".