משבר ההנהגה בעולם המערבי בכלל ובמדינת ישראל בפרט הנו עובדה הגלויה לכל. בימינו כמעט ולא ניתן לטאטא כישלונות, לא ניתן לחפות על שיקולים שגויים באצטלה של סודות מדינה, המנהיגים כפויים להיות נכונים בכל רגע למסור דין וחשבון לצבור וכיוון שהחיים אינם דומים לצורת ההתנהלות בעולם המתמטי, הרי שבלתי אפשרי להניח את דעת כולם.
יתר על כן, כיוון שישנם פערים לא מבוטלים בין בני האדם בכל הנוגע לרמות שיקול הדעת, גודל החשיפה למידע ויכולת העדפת שיקולים ארוכי טווח על פני אלו קצרי הטווח – הרי שיכולתו של המנהיג לבצע את הראוי לביצוע מחד ומאידך לשמור על רמת אהדה סבירה, מצרך קריטי במשטר דמוקרטי, מוגבלת עד בלתי אפשרית.
ככל שיורדים במורד הסולם כך בדרך כלל נעלמים מושגים כמו חזון, ייעוד, הקרבה, אידיאלים, אמת וכדומה ואת מקומם תופסים בהדרגה מושגים מהסוג של כאן ועכשיו, מה יוצא לי מזה, נוחות, שליטה, חופש במובן של פריקת עול וכדומה.
באין הנהגה ראויה לשמה הרי שנטיות אלו הולכות והופכות לנחלת הכלל והסיסמא הנבובה "כל אחד והאמת שלו", המונח המודרני לקביעת חז"ל "עבדא בהפקירא ניחא ליה", הופכת לחגיגה של ממש. בעוד שהדמוקרטיה הינה כלי למימוש מאווי ההמון, מטורפים ותימהוניים ככל שיהיו ובלבד שלא יביאו לפגיעה במסגרת החברתית, הרי שהיהדות מבקשת לחנך את ההמון, היא דורשת את הטיפוס כלפי המרומם, הנשגב והנעלה.
הגם שהיהדות מכירה בחולשות האנושיות, היא קוראת למלחמה בהן ועל אחת כמה וכמה שאינה מתיישרת בהתאם לתכתיביהן.
אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו, אומר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך [בבא בתרא טו:]. כאשר המנהיג עצמו אינו אדם מורם מעם אלא בעל נטיות קרייריסטיות שיודע לייחצן את עצמו וללחוץ על הלחצנים הנכונים, כאשר המנהיג עצמו אינו אדם בעל חזון, להט, מסירות והקרבה אלא אדם הרודף בצע, כבוד ושררה בדיוק כמו כל ההמונים שבחרו בו – אין תימה שכל שהוא זוכה לו הוא קיתונות של בוז ולעג; כל אימת שהוא מנסה להוכיח מאן דהוא התגובה האוטומטית המופנית כלפיו הינה בסגנון "טפל בערימת השרצים השורצים בקופתך בהמוניהם טרם אתה מפגין התעניינות בחולשות אחרים". חז"ל הורו לנו בצורה חדה שאינה משתמעת לשתי פנים היאך היא הדרך לבחור את מורה הדרך לחיים [חגיגה טו:] "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה´ צבאות הוא" - אם דומה הרב למלאך ה´ צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו! מנהיג המתבוסס באותה ביצה של חולשות בה מתבוססים בוחריו אינו יכול להיות להם למיגדלור, אינו יכול לסחוף אותם ולהביא אותם להזדהות עם יעדיו; גם בקבוצת מלחכי הפנכה הנצמדים באורך קבע למנהיגים מסוג זה, כל אחד משיקוליו הוא, אין כדי לשנות את התמונה הכוללת.
בעידן של מות האידיאולוגיות הגדולות אך טבעי הוא שהמנהיגים יהיו קטני קומה, ישלטו כמריונטות בידי עיתונאים, סטטיסטיקאים ויוצרי דעת קהל. את המחיר משלם הצבור הרחב, שהרי באין רועה, באין מחנך ובאין מורה הוא במהרה מדרדר למערבולות של שפלות, טמטום ורוע.
משם, מתהומות השאול, במוקדם או במאוחר, יתחיל לשווע להנהגה אמיתית שתכפה עליו את הטיפוס, מאומץ ככל שיהיה, מתהומות אלו. דמוקרטיה היא שיטת משטר המעניקה את זכות הבחירה לכל, אלא שאין שום ערובה שזכות זו הינה לטובת הצבור שהרי מנין לנו שלרוב הפרטים בו הכלים לבחור נכון?
התורה מסיימת במילים "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" [דברים לד´ יב´] ורש"י על המקום מסביר "לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברה לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת".
אין מילים לתאר את גודל הפלא! מה עם "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות"?! מה עם "ותמונת ה´ יביט"? אלו דרגות ששום ילוד אשה לא זכה ולא יזכה להגיע אליהן, והתורה פשוט מדלגת על כך ורואה את שיא שבחו של משה בכך ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל?!
את משמעות שבירת הלוחות פירש רש"י במקום אחר [שמות לד´ א´] על פי משל שמקורו במדרש תנחומא: "משל למלך שהלך למדינת-הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה. אמר: אם יאמר המלך להורגה, אומר לו - עדיין אינה אשתך.... המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, השושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל" עכ"ל. משמע מכאן ששבירת הלוחות היא מעין קריעת הכתובה המבטלת את מעמד ה"כמעט אשת איש" מעם ישראל ובכך מעשה העגל ניתן להיתפס כחמור פחות. עניינו של משה בשבירת הלוחות היה אחד בלבד – הצלת מציאותם של עם ישראל מחמתו של הקב"ה. שמא חמת הקב"ה תופנה מעתה אל משה שבעתיים שהרי "הלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות" [שמות לב´ טז´]? מדובר בחילול הקודש שאין כדוגמתו ומשה אינו מהסס לרגע, אינו עוצר לשבריר שניה מחשש מה תהיה תגובת הקב"ה על כך!
אלא שמשה, המנהיג האמיתי והרועה הנאמן של עם ישראל, אינו עסוק כלל במציאותו, הוא מסכן את כל עמלו שעמל כל חייו ומוסר את כל כולו לטובת עם ישראל, גורלו עצמו לא מעניין אותו כהוא זה! והקב"ה רואה במסירות נפש מוחלטת זו של משה אף לטובת החלקים הפחותים של עם ישראל את מעלתו הגדולה ביותר של משה, מעלה הנעלית יותר מכל הדרגות הנבואיות והמעלות הלא אנושיות אליהן הגיע משה [עפי´ ליקוטי שיחות כרך לד´ עמ´ 217].
כל מילה נוספת מיותרת.