וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [לב, יז] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. [שם כ]
רבי מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת ”חכמי לובלין“ בפולין ומחוללה הנודע של ”הדף היומי“, עומד בחיבורו על אתר על דקדוק קל אך משמעותי בפסוקים. משה רבנו מאזכר את שמו של ה' כאשר הוא מדבר בחלוקת הארץ "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'”, זאת בעוד שאלו בני גד וראובן מפטירים כי "נחנו נעבור חלוצים לפני בני ישראל".. כששם ה' נאלם מפיהם. שכחו אלו השבטים לאזכר את מכונן כל החלוקה ומי שמנווטה כל העת, הלא הוא א-ל מערכות ישראל וזה מה שבדיוק משה בא ומזכיר להם, שהצו הוא לא בינ-אישי אלא בינ-אלוקי וכי הוא רק השופר למסור המסר הזה. וגם מכאן ניתן להפיק לקח מאלף מאין כמותו.
מכירים את ה“מתפלמסים“ שעושים להם מנהג דרך-קבע וניגשים בשיפולי ההפגנה לשוטר התורן ומתמרמרים בפניו בגובה העיניים על יעודה של ההפגנה, על כך שנותן לגיטימציה וחלק בדיכוי המחאה על האיוולת המדוברת. ולא משנה מי נמצא בדיוק בהפגנה ולמה באה. תמים ותמימים הם. חושבים הם שהשוטר הינו "פטרון החוק", בו בזמן שאינו אלא אחראי ליישומו ואכיפתו בפועל. השיח של אלו הוא כ"שיח חרשים" וכקול קורא במדבר..
כך בדיוק, מצטייר בעיני המאבק התקשורתי האנטי חרדי נגד הדת בדמות הצגת המיקרוסמוס של מיידי הטיטולים בשבתות ברחוב בר-אילן, למוד ההפגנות החרדיות. יש שמוצאים עילה להכתים את הדת על ידי הצגת כמה מלחכי-פינחא וחובבי הרפקתאה שוליים מקרב המחנה הזה, כאילו דפוס התנהגות כזה או אחר הוא שידבר בשמה של הדת, כאילו שאין מקום לבדוק מה הדת בעצמה מצדדת בתחום זה.
לרגע נראה, כי הדת היא מרכול, החרדים הם בעליו, להם המונופול עליה והויכוחים המרים שמתגלעים לעיתים, בתוככי ירושלים-רבתי ובכלל, הם תוצר אנושי טבעי מובהק. זהו כאילו עוד מאבק שניטש בין שכנים על שטח וגבול טריטוריאלי. אך זו טעות פטאלית מרה. הדת איננה יצוגית כל ועיקר.
המאבק על שבת בקרית-יובל או על מקווה ברחובות, אינו עימות פוליטי או בעל גוון מגזרי, של מגזר כזה או אחר, למרות שנוטה הוא להצטייר כך בעיני לבלרים מקומיים רוויי גחמות. הוא מאבק שעל החילונים שבינינו להבין, מצוי בזירה שונה לחלוטין. על החילוני לעמוד מול האמת בעצמותה, מול האלוקים בעצמו, מול תכלית החיים, ואז לנסות לתת תשובות, שם נעוצים המאבקים – הטיעון מול הטיעון הפנימי והמעמיק, כשכל אחד טוען שהאמת בחיקו שלו, ורק שם.
על הצדדים לבחון מהי האמת לאמיתה, ועל פיה לישק ואך על פיה לפעול. יש לחדד את התובנה הזו ואז הכול יראה בפרספקטיבה אחרת. מהיום אל תשיח: החרדים דורשים צביון יהודי, אלא אגדר: האלוקים רוצה צביון יהודי. אל תאמר: החרדים מבקשים לסלוד מחטאים של חזיר וכהנה, אלא האלוקים מחייב זאת! שכן התורה היא איננה נכס של העם החרדי, היא הלוחות שנחקקו בהר-סיני על ידי אלוקי ישראל בעצמו! שאלת המקווה ברחובות איננה שאלה פרוצדוראלית של שטח עירוני, היא שאלה נוקבת: הצריך מקווה ביהדות, או שמא לאו.
וזריקת עידוד לזועקי זעקת הדיור: גם בלי לשזור את דברי בנימת ציניות, אני מוכרח לציין שכמי שנקלע לסביבת "כיכר-הבימה" תהיתי אם עשרות האוהלים הפרושים שם לרווחה והאנשים הישובים שם רכונים בספרי קריאה, הם בפעילות של "מחנה-קיץ" או מפגן אמיתי. הוכחה לכך מצאתי גם מהעובדה שחה"כ מירי רגב ספגה נתח של מים לראשה, ממש כמו בבריכה..
ובקשה אישית מהקוראים: אם אתם לא מעוניינים להגיב עניינית, חבל על הדיו הניגר. עניינית? בבקשה.פשוט טוקבקים שלא עונים ומגיבים עניינית לא נקראים גם כן..