אם הייתי עושה עבודת דוקטורט והייתי נדרש לתת שתי מילים על המאפיין של מדינת ישראל 2011, הייתי מגדירה כך: ”מדינת המטיפים הלאומיים“. זה התחיל במר חיים אמסלם, יו“ר תנועת עם-שלם שחרד לגורלו המבעית של העולם החרדי, ויש לו מתכון-פלאים שלשיטתו הבלעדית תשנה את התמונה. יש גם, לצידו, את לינוי בר-גפן שמגיעה לשכונת מאה שערים כדי להשמיע את ”קולן-האילם“ של החרדיות על ההפרדה, הדיכוי והשפלה שהן חוות בידי מתפרעים, לטעמה, והיא מתעקשת בלהט להתרחק מעמדת ה“פרובוקטורית“.
ובל-נשכח, חלילה, את פטרון המדינה, הקשיש מר שמעון פרס, שמזכיר לנו באוסף הנאומים הדמגוגיים שלו שוב ושוב כי הוא קשיש - מעל בימת הכנסת הוא הזכיר לציבור החרדי ציטטה מקראית שכנראה ”שכח“: ”שש ימים תעבוד“..
כאילו שהציבור הזה לא מודע לציטטה הזו, הלא הוא בטח יכול להחכים את שמעון פרס מעט יותר.
קולם/ן של אלו הוא בהטפה רווית חמלה רכה כחמאה. הם דואגים לנו, אוי! כך זה נראה, יותר מאשר דואגים לעצמם. הם לא ישנים בלילה, כשהמקרא ”שש שנים תעבוד“ (שאגב, עוות לחלוטין) לא נח על שמריו. כשנשות מאה שערים נאנקות תחת ”סגר“ לא להן.
כלל גדול אמרו בטאקטיקה האנושית: גם אם אתה זומם רע, גם אם אתה נחש, תהיה ”דיפלומט“ - תראה פנים נאותות, אך לא שוחקות מידי, אל תהיה גס מלקק. זה לא נראה ונשמע טוב. זה מחשיד מידי.
בשבוע הבא נקרא בפרשה על אנשי סדום הצרים על בית האורחים של לוט, הם לא מבקשים דבר, רק לחזות בפני האורחים הכבודים, כל הפסיפס העירוני מתעורר חיים בעיצומו של אישון ליל, זה מדליק נורה אדומה, גם אם לסייע באתם, תענדו את כתר הרוגע. אל תשנו הבעת פנים בדרך.
חלק מהדברים מופיעים בגליון יהודי-אקטואלי "פרש{יי}ת השבוע".