אבא, על מי נטשת הצאן?

אז זהו שכן.

פסיפס אנושי רחב ביותר, כנודע, מאכלס את ישיבת מיר, מהגדולות שבתבל. תמצאו בה צעירים מכמעט כל פרבר שבעולם, צרפת, אנגליה, קנדה, איטליה, דרום אפריקה, והיכן כבר לא. ראש הישיבה תבע ודרש בתוקף כי תשרור הרמוניה, "ישיבת מיר היא משפחה", היה שב ושונה בפני אלפי צאן מרעיתו בעיתות חג ומועד.

לשם כך גם יזם הוצאת ספר תורני שיכלול "חבורות" מפרי עטם של שלל התלמידים, משאלה שהכריז אותה בפסח האחרון, ועדיין לא יצאה לפועל.

ולא רק מבחינה זו. והיה וראה תלמיד שמעותיו דלות וחליפתו פרומה, מיד היה ניגש אליו מעניק לי צ'ק על מלוא הסכום. אבא, כאשר אמרנו.

ליבו הרחב, כאימפריה הרחבה שקומם על שכונת בית ישראל הירושלמית, לא ידע גבול מנתינה. למרות שהרפתקאות כספיות רבות עדו עליו, התעקש ראש הישיבה שהתלמידים יקבלו אוכל משובח וערב, כיאה לצורבי תורה.

בשונה אולי מישיבות בקנה מידה שכאלו, שמחלוקות יכולות להתגלע, פה ושם, ראש הישיבה, באצילות הנדירה והנצחית שלו, שלא פסה לרגע על אף מחלת ניוון השרירים.

ראש הישיבה הקיז דם למען הישיבה. למרות מחלת ניוון השרירים הקשה שאפפה אותו, היה הוא משוטט בכל רחבי הגלובוס כדי להמציא מזון לבני ישיבתו. הוא הקים וקומם בשתי אצבעותיו עולם גרנדיוזי של תורה שוקקת ומפכה, "בית ישעיה", "בית-שלום", שלמי שמחה", אלו רק חלק משמות הקוד למפעל האדירים הזה ששמו "ישיבת מיר". בזכות זאת, הפך ראש הישיבה למיתולוגיה, לאגדה היסטורית מהלכת בצמד המילים "עולם התורה" – העולם הזה היה הוא, והוא העולם הזה.

"אני לא מאמין שככה הוא מנהל כזו ישיבה", שח בהלם חה"כ דניאל בן-סימון מהעבודה, שזכה לבקרו לפני תקופה.

ראש הישיבה התעקש שגם המאבטחים שיוצבו בחוץ, עקב הפיגועים של 2003 שישיבת מיר הייתה חלק מהמעגל שלהם, לא יחזיקו נשק – "להרגיע את ההורים שבחו"ל, ותו לא מידי. שכן, תורה בעצם מגנא ומצלא", מספר לי ר' שמעון פרסטר, מנהל הישיבה.

התעוררנו לבוקר סגרירי, אבל גילינו שהשמים מטו עלינו. קשה לעכל. הדמעות ניגרות מאין הפוגות, הרב נתן צבי פינקל איננו! בשורת האיוב נקשה בחלוננו. היתמות לופתת את בשרנו. זה דוקר.

"ב 6.15 מתקשר אליי חבר ומודיע כי ראש-הישיבה במצב קריטי", מספר ל'שעה טובה' תלמיד הישיבה, י. ו. "מיד אצתי והערתי את תלמידי הפנימיה של "שלמי שמחה", ואחרי כמחצית השעה, למגינת לב, ראש-הישיבה נפח את נשמתו הזכה לבוראה".

"אצלי ראש-הישיבה, זה החברותא, קודם כל", מפטיר בפני תלמיד הישיבה צ. צ. "לפני כשנתיים, באחד מהבקרים, עם תום התפילה, ניגש אלי ראש-הישיבה ופונה אלי: 'יש לך חברותא היום?' להרמת-הגבה שלי הוא משיב: 'פשוט החברותא שלי היום לא יגיע, אולי תרצה ללמוד איתי, פשוט אינני מסוגל ללמוד לבד.." כך, שימו לב, פונה ראש-הישיבה לתלמידו הצעיר בלי כיסופא. חף הוא מכל שמץ של יוהרה וכבוד עצמי, ראש-הישיבה מוכן להתבזות בשביל הגדלות בתורה שלו. מדהים.

בשנים האחרונות, נלחם מרן ראש-הישיבה, על צביון אזור הישיבה שהפך לממה של בילוי לילי, למרבה הצער. הוא דאג לתלות מודעות ואף יצר קשר עם גורמים בבד"צ כדי שאלו יסירו את הכשרות מאלו בשל כך. בשיחותיו שב אינספור על רעיון הצביון שהיה בנפשו.

תמצית דם-הנפש שלו, אם תרצו, זה המודעה שנתלתה בבוקר בישיבה: "הסדרים יתקיימו כסדרן עד מועד הלוויה", כבחייו כך בהסתלקותו, דרש ראש-הישיבה למקסם את ההגות בתורה בכל עת, גם, אולי, לאחר יציאת נשמתו, שלא תהיה כרוכה בביטול תורה שאינו נצרך.

דמותו ההרואית של ראש הישיבה זצוק"ל, מהווה קרן-אור להמשך דרכנו בתורה, ביראה, ובמידות נעלות.

חור עמוק נפער היום בעולמנו ובעולם התורה בכלל. הלב בוכה בקול. כמה הולמים אפוא דברי רחל אמנו המרעיפים עלינו טללי תחייה, שיום הסתלקותה חל בזה היום, את מרן ראש הישיבה:

"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך"..