אאא

המאפיין הבולט של הרבנית הדגולה מרת יעל כהן ע"ה היה מדת הצניעות. הביטו וראו, אשת ראש הישיבה שהעמיד תלמידים הרבה, אשת נשיא מועצת חכמי התורה, לכאורה אמורה הייתה להיות אישה מהמפורסמות ביהדות החרדית, והנה כמה אנשים ידעו או שמעו עליה?.

היא באה מהמשפחות המיוחסות ביותר בירושלים. אביה היה הגאון המקובל רבי מנצור בן שמעון, אחיה החשובים שיבדל"א הם הרבנים הגאונים, הדיינים רבי שלמה בן שמעון, רבי ניסים בן שמעון ורבי מסעוד בן שמעון. זו היתה המשפחה שלה וזה בית היוצר שלה. היא היתה אשת חבר למרן נשיא מועצת החכמים, עמדה לימינו 24 שעות ביממה במסירות אין קץ – רק שיוכל לשבת וללמוד תורה לא הפרעה.

מידת הצניעות המופלגת שלה הביאה למצב, שכמעט אף אחד לא ידע על המחלה הממושכת והקשה שלה. עד כדי כך, שבשבת האחרונה, בבית הכנסת שבו אני מתפלל בשכונת הר נוף, עלה לתורה בנה שיבדל לחיים טובים, הרב יעקב כהן, שהוא שכני, וכשהוא סיים לעלות לתורה הוא אפילו לא ביקש שיעשו מי שברך עבור אמו החולה. אני הייתי צריך לקום ולבקש מהחזן לעשות זאת. הצניעות כל כך מושרשת בהם שלא חשב לבקש זאת.

בכל תקופת מחלתה הממושכת, מה שעמד בראש דאגתה היה שבעלה יוכל להמשיך לשבת וללמוד תורה בלי שהדבר לא יפריע לו. כך נהגה כל ימי חייה. כל מי שהגיע לביתו של חכם שלום בעיר העתיקה ידע שיש את ה'כוך' הצנוע בסלון ביתו שבו חכם שלום יושב ולומד תורה בשקיעות מדהימה, וכל רעש שבעולם לא יזיזו משם. והיא היתה יושבת במטבח ליד הטלפון המצלצל ללא הרף ומרימה מיד בצלצול הראשון כדי לא להפריע לבעלה. את הכל היתה מנווטת בחכמה בתבונה ודעת, בשקט ובצניעות. בקושי היו שומעים את קולה. כמה חכמה, פקחות, צניעות ויראת שמים היו בה.

ביום חמישי הייתי אצלה בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק, (וכאן המקום לשבח ולהודות את בית החולים הנפלא הזה המתנהל על פי התורה והחסד על הטיפול המסור בה) .שוחחתי עמה וניסיתי לבקש שתיקח תרופות מסוימות נגד משככי כאבים. היא לא היתה מוכנה לקחת שום דבר. היא שמרה על כבודה וצלילותה עד הרגע האחרון, וכשהבינה שהטיפולים כבר לא יעזרו לה, לא היתה מוכנה לקחת טיפולים מלאכותיים והשליכה את יהבה על הקב"ה.

ומה היא התעניינה ביום חמישי? מה עם בעלי חכם שלום, האם הוא ממשיך לשבת וללמוד. אני אומר לה, שבעזרת ה' הוא יגיע מחר בלילה. היא עונה: בשביל מה הוא צריך לבוא? למה להפריע לו? שימשיך ללמוד. אמרתי לה, ביום שישי אין שיעורים והיא הסכימה בקושי. וכל זה בזמן שהיא כבר הייתה על סף המוות ממש. עיקר דאגתה היתה התורה של בעלה.

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. היכן נמצא עוד אשה דגולה כזו, אשת חבר פשוטו כמשמעו, שלי ושלכם שלה הוא. פעלה במסירות נפש מתוך ייסורים נוראיים והכל בנחת. לא שמעו ממנה כל תלונה. מנהל בית החולים עומד לידי ואומר לי, תשמע, אני לא יודע איך היא מחזיקה מעמד. המחלה הנוראית אוכלת את כל גופה מתוך כאבים נוראים, והיא לא נאנחת אפילו. מקבלת הכל באהבה.

חז"ל אמרו, איזוהי אישה כשרה העושה רצון בעלה. היא עמדה מאחורי בעלה הגדול בכל תפקידיו בישיבה ובחיים הציבוריים. היא ידעה שבעלה הוא אדם גדול ואם הוא נדרש להנהגת הציבור עם כל העול הכבד הכרוך בזה – זהו רצונו של הקב"ה. היא ביטלה את כל אישיותה ורצונותיה למען בעלה. לא היו כאן 2 דעות או 'שותפות' אלא התבטלות מוחלטת שאי אפשר לתאר. והיא אשה גדולה, נבונה, חכמה, אינטליגנטית שבאה מבית ענק ובכל זאת ביטלה את עצמה כדי שחכם שלום יוכל לשבת וללמוד ולהנהיג את הציבור. זה היה תפקידה והיא עשתה אותו עד הסוף.

חבל על דאבדין. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים אמן.