אאא

הסכמי גירושין, בדומה לכל הסכם, יכולים לכלול גם תניית בוררות. קרי, הסכמה בין הצדדים שמחלוקת ביניהם הנוגעות להסכם הגירושין לא תונחנה לפתחו של בית הדין הדתי או בית המשפט, אלא תובאנה בפני בורר מוסכם.

האם תניית בוררות יכולה לאפשר לבורר גם לעסוק בסוגיות הקשורות בילדי הצדדים? למשל, לקבל החלטות בדבר משמורת הילדים, הסדרי הראייה, מוסדות החינוך וכדומה? התשובה היא חג משמעית, שלילית! ובפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים הדברים הוסברו בהרחבה.

מדובר במקרה (תיק ‏ 970523/9 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק, הרב אברהם שינדלר) בו בית הדין הרבני הגדול נדרש לבחון ערעור שהוגש על ידי אב כנגד החלטתו של בית הדין הרבני האזורי למנות פקידת סעד שתגיש תסקיר בעניין שלוש בנותיו.

האב טען כי מכיוון שבהסכם הגירושין נקבעה תניית בוררות לבורר מוסכם – הרב פ' – בית הדין הרבני חרג מסמכותו במינוי פקידת סעד. בית הדין הרבני הגדול מתח ביקורת רבה על האב וציין כי המערער היה הגורם המרכזי לכך ששלושה (!) בוררים שונים שמונו לתיק נאלצו להתפטר (לרבות הרב פ' שהיה הגורם המוסכם על הצדדים בהסכם הגירושין).

ניתוח התנהגותו של האב העלה שהוא זה שהביא להתפטרותם של שלושה מתאמים הוריים וזאת רק משום שחוות דעתם המקצועית לא התיישבה עם חוות הדעת שהוא היה מעוניין בה.

מעבר לכל אלה, בית הדין הרבני הגדול הדגיש שקביעות בנוגע למשמורת ילדים בגירושין הן מחוץ לסמכותם של בוררים. קרי, נתונות אך ורק לבית הדין הדתי או לבית המשפט לענייני משפחה (ואפילו לא להורים בלבד).

הסכם גירושין – בין ממון לילדים

בכל הנוגע למינוי בורר בהסכם גירושין, חשוב להבחין בין שני חלקים עיקריים בהסכם. ענייני חלוקת הרכוש והממון מכאן, ומשמורת הילדים (כולל הסדרי ראיה וחינוך) מכאן. בעוד שבורר רשאי לדון בסוגיות ממוניות בין בני הזוג המתגרשים, הדברים אינם כך לגבי הילדים הקטינים. בין החלק שעוסק ברכוש לבין החלק שעניינו במשמורת ילדים עומדת "גדר הפרדה גבוהה ורחבה" (כדברי בית הדין הרבני הגדול).

גם ההלכה וגם החוק בישראל מניחים את מלוא משקל האחריות לטובת הקטינים על כתפי בית הדין או בית המשפט. הערכאות הן אלה אשר צריכות לדאוג ולוודא את שלומם וטובתם של הקטינים. בית הדין הרבני הגדול הזכיר גם את הגמרא שהגדירה את בית הדין כ"אביהם של יתומים". דהיינו, כל אימת שמתעוררת מחלוקת או בעיה בנוגע לחינוך או משמורת קטינים, בית הדין (או בית המשפט) הוא זה שרשאי להכריע בה. בהתאם לעיקרון טובת הילד ותו לא.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

בית הדין הרבני הגדול הדגיש בפסק דינו שכך גם קובע חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. על פי סעיף 24 לחוק זה, ההורים יכולים להסכים על ענייני משמורת, אך "הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין" (לשון החוק). בית הדין אף הטעים ש"העובדה שפלוני ופלונית הם אביו ואמו של הילד עדיין אינה הופכת אותם למבינים את טובת הילד, בוודאי לא במקום שיש ביניהם חילוקי דעות".

אמור מעתה, האחריות לעיקרון טובת הילד בסכסוכי משמורת לא יכולה להיות מועברת לכל אחד אחר מלבד בית המשפט או בית הדין. גם כאשר ההורים מסכימים על זהותו של בורר ספציפי, החלטתו של הבורר חייבת להיות מובאת לאישור ערכאה שיפוטית. יתרה מכך, בית הדין או בית המשפט נוהגים לפנות בהליכים מסוג זה לאנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים ופקידי סעד. אלה משמשים כידם הארוכה ואפילו תסקיריהם אינם מתקבלים כחותמת גומי אלא רק לאחר בחינת הדברים לעומקם.

האם ההורים אינם בהכרח מבינים את טובת הילד?

בענייני ממון בהסכמי גירושין, הבורר הוא מעין תחליף לערכאה המשפטית. לעומת זאת, בענייני קטינים, הבורר רק פועל בשמו של בית הדין או בית המשפט. בית הדין הרבני הגדול הביא לפסק דינו מגוון רחב של ציטוטים מפסקי דין שניתנו בבתי המשפט לעניין זה.

כך למשל, כב' השופטת הדסה בן עתו מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה כי "עניינים של החזקת ילדים ומזונותיהם בוודאי אינם מסמכותו של בורר" (ת"א 3771/84). דברים ברוח דומה נאמרו גם על ידי נשיאת בית המשפט העליון העתידית וכב' השופטת (בתוארה אז) מרים נאור בבית המשפט המחוזי בירושלים, "נושאים של מזונות ילדים והחזקתם אינם נושאים שניתן להביא לבוררות" (ר"ע 671/85). ובכן, המסר ברור. הערעור נדחה והאב חויב בתשלום הוצאותיה של האם בסך 10,000 שקלים.