"האמא הנכונה" שמביטה עלינו מכל הספרים, המגזינים ותכניות הטלוויזיה, זו אמא רגועה ונחמדה שמשדרת לילד שלה אושר ושמחת חיים. נראה שאמא הזאת לא יודעת להיות עצבנית, נרגעת מייד אחרי שיחות טלפון לא נעימות, ושוכחת מהסכסוכים בעבודה מייד בכניסתה הביתה. אך המשחק הזה לעיתים משיג את התוצאה ההפוכה. ראשית, גם שחקנים מקצועיים לא תמיד יכולים לשלוט ב-100% בשפת הגוף שלהם, שלא נדבר עלינו, אנשים שלא סיימו את בית הספר למשחק. וכולנו מסוגלים לקלוט שבן אדם שמולנו כועס, עצוב או מתוסכל, גם אם הוא לא אומר זאת במילים.
כך גם הילדים שלנו מרגישים שמשהו לא בסדר אתנו, גם אם הדיבור שלנו שמח ועליז. הילד שחש צביעות וחוסר כנות ביחסיו עם ההורים, גם אם אלה באים לגונן עליו, מפתח חרדות וחוסר יכולת לסמוך על אנשים.
רבות נאמר גם על כך שילדים לומדים הרבה יותר מההתנהגות שלנו מאשר מהמילים שלנו. הדוגמה האישית שלנו זה מה שבסופו של דבר מראה לילד מה מותר ומה אסור. כשאנו מראים לילד שצריכים להסתיר את הרגשות השליליים, שאסור לחשוף פחד או כעס, שאנשים בוגרים נוהגים להעמיד פנים, זה מה שהילד מפנים. ובסופו של דבר זו הופכת לדרכו היחידה להתמודד עם רגשותיו.
הוא לומד שהפגנת רגשות זה דבר מביך ולא נכון, לומד להדחיק ולהסתיר רגשות שליליים. אנחנו לא מלמדים את הילד להתמודד עם כל קשת הרגשות האופיינית לבן אדם, אלא מלמדים אותו בעצם להתכחש להם.
ילד כזה יגדל להיות אולי מבוגר "נוח" מאוד לסביבתו, אך מבחינה נפשית הוא כמעט בוודאות יסבול מבעיות רבות ומגוונות.
כך גם הילדים שלנו מרגישים שמשהו לא בסדר אתנו, גם אם הדיבור שלנו שמח ועליז. הילד שחש צביעות וחוסר כנות ביחסיו עם ההורים, גם אם אלה באים לגונן עליו, מפתח חרדות וחוסר יכולת לסמוך על אנשים.,רבות נאמר גם על כך שילדים לומדים הרבה יותר מההתנהגות שלנו מאשר מהמילים שלנו. הדוגמה האישית שלנו זה מה שבסופו של דבר מראה לילד מה מותר ומה אסור. כשאנו מראים לילד שצריכים להסתיר את הרגשות השליליים, שאסור לחשוף פחד או כעס, שאנשים בוגרים נוהגים להעמיד פנים, זה מה שהילד מפנים. ובסופו של דבר זו הופכת לדרכו היחידה להתמודד עם רגשותיו.,הוא לומד שהפגנת רגשות זה דבר מביך ולא נכון, לומד להדחיק ולהסתיר רגשות שליליים. אנחנו לא מלמדים את הילד להתמודד עם כל קשת הרגשות האופיינית לבן אדם, אלא מלמדים אותו בעצם להתכחש להם.,ילד כזה יגדל להיות אולי מבוגר "נוח" מאוד לסביבתו, אך מבחינה נפשית הוא כמעט בוודאות יסבול מבעיות רבות ומגוונות.,,אך הסתרת רגשות שליליים יכולה להוביל גם להתנהגות הפוכה לגמרי. הילד שלא רואה דוגמה להבעה סבירה של הרגשות השליליים יכול פתאום להפוך לילד אלים. בבית הוא הרי לא שמע שמישהו כועס או צועק, בוכה או מביע את זעמו. הילד פשוט לא יודע מה לעשות עם כל הרגשות השליליים שמצטברים לו בלב, והאם מותר בכלל להרגיש כך. הוא מתבייש ברגשות האלה וגם לא יודע איך להביע אותם. יחד זה יוצר מתכון קלאסי להתפרצויות אלימות.,הטענה העיקרית של ההורים שבכל זאת מצדדים בדרך של הסתרת רגשות היא שאין שום הצדקה להציף את הילד ברגשות שליליים של ההורים שעלולים רק להפחיד אותו ולגרום לו רגשי אשם לא מוצדקים. ראשית, יש הבדל עצום בין הצפת הילד במידע ורגשות שהוא לא מסוגל לעקל לעדכון זהיר בדבר המתרחש אצל אמא בלב. ,די ברור שאסור בתכלית האיסור להפוך את הילד לאחראי על מצבכם הנפשי, על אחת כמה וכמה כשאין לו שום קשר למה שמדכא אתכם בפועל. יש צורך לווסת את המידע שהילד מקבל בכל גיל, אבל בהחלט יש צורך לתת לו את המידע הזה.,ראשית, חשוב להסביר ולהדגיש שאתם עצובים, פוחדים או כועסים בגלל דברים שלא קשורים לילד ולא נמצאים באחריותו. אין צורך להכניס את הילד לעולם הסבוך של התככים במשרד, אבל בהחלט מומלץ להסביר שאמא חזרה היום עייפה ועצובה בגלל בעיות בעבודה, היא מצפה שיתנו לה לנוח מעט, ומחר כבר הכול יהיה בסדר.,,כשהילד יודע בדיוק מה מקור הבעיה, מבין מה מצפים ממנו ומקבל תקווה ש"התקופה השחורה" תסתיים בקרוב, הוא מרגיש בטוח ורגוע.,מה גם שהוא רואה דוגמה מצוינת להתמודדות סבירה ומקובלת עם כעס. יתרה מזו, הילד מקבל כלים כיצד לעזור לבן אדם קרוב שמתמודד עם הכעס. וכלתכם לעתיד הרי תשמח אם בעלה בסוף יום קשה ימליץ לה לשתות תה ולנוח, ולא יזרוק באדישות המלצה "פרקטית" מאוד כמו "לשכוח מהשטויות".
הילדים הם השתקפות שלך (אילוסטרציה: shutterstock)
אך הסתרת רגשות שליליים יכולה להוביל גם להתנהגות הפוכה לגמרי. הילד שלא רואה דוגמה להבעה סבירה של הרגשות השליליים יכול פתאום להפוך לילד אלים. בבית הוא הרי לא שמע שמישהו כועס או צועק, בוכה או מביע את זעמו. הילד פשוט לא יודע מה לעשות עם כל הרגשות השליליים שמצטברים לו בלב, והאם מותר בכלל להרגיש כך. הוא מתבייש ברגשות האלה וגם לא יודע איך להביע אותם. יחד זה יוצר מתכון קלאסי להתפרצויות אלימות.
הטענה העיקרית של ההורים שבכל זאת מצדדים בדרך של הסתרת רגשות היא שאין שום הצדקה להציף את הילד ברגשות שליליים של ההורים שעלולים רק להפחיד אותו ולגרום לו רגשי אשם לא מוצדקים. ראשית, יש הבדל עצום בין הצפת הילד במידע ורגשות שהוא לא מסוגל לעקל לעדכון זהיר בדבר המתרחש אצל אמא בלב.
די ברור שאסור בתכלית האיסור להפוך את הילד לאחראי על מצבכם הנפשי, על אחת כמה וכמה כשאין לו שום קשר למה שמדכא אתכם בפועל. יש צורך לווסת את המידע שהילד מקבל בכל גיל, אבל בהחלט יש צורך לתת לו את המידע הזה.
ראשית, חשוב להסביר ולהדגיש שאתם עצובים, פוחדים או כועסים בגלל דברים שלא קשורים לילד ולא נמצאים באחריותו. אין צורך להכניס את הילד לעולם הסבוך של התככים במשרד, אבל בהחלט מומלץ להסביר שאמא חזרה היום עייפה ועצובה בגלל בעיות בעבודה, היא מצפה שיתנו לה לנוח מעט, ומחר כבר הכול יהיה בסדר.
לבטא רגשות בצורה טבעית ולא מחופשת (צילום: shutterstock)
כשהילד יודע בדיוק מה מקור הבעיה, מבין מה מצפים ממנו ומקבל תקווה ש"התקופה השחורה" תסתיים בקרוב, הוא מרגיש בטוח ורגוע.
מה גם שהוא רואה דוגמה מצוינת להתמודדות סבירה ומקובלת עם כעס. יתרה מזו, הילד מקבל כלים כיצד לעזור לבן אדם קרוב שמתמודד עם הכעס. וכלתכם לעתיד הרי תשמח אם בעלה בסוף יום קשה ימליץ לה לשתות תה ולנוח, ולא יזרוק באדישות המלצה "פרקטית" מאוד כמו "לשכוח מהשטויות".
]]>
