אנו חיים בעידן של פסיכולוגיה אינדיבידואליסטית, של העצמה אישית, של עליונות הפרט. הערכים החשובים לפרט הם עצמאות וחופש, הגשמה אישית, אושר פרטי. והערכים האלה חשובים, אין ספק בכך. השאלה המעניינת היא איזה מחיר אנו משלמים עליהם.

במקרה זה, תרבות הצריכה שלה קשר ישיר לסגנון החיים הזה היא דווקא בעיה זניחה ביותר. כי לאחרונה מתברר קשר הדוק מאוד בין האסכולה הפסיכולוגית הזאת לתחושת הבדידות, אובדן שמחת חיים ודיכאון שהפכו למגפת המאה ה-21.

יותר טיפול, יותר מודעות, יותר דיכאון

בחברה המערבית מעולם לא הוענקה חשיבות כה גדולה להעצמה אישית, אך מעולם לא היה אחוז גבוה כל כך של גירושים. מעולם לא הייתה סבלנות גדולה כל כך לחיפוש בלתי פוסק אחרי הייעוד האמייתי בחיים, אך מעולם לא נרשמה גם צריכה גבוהה כל כך של תכשירים נוגדי דיכאון כמו שקורה בשנים האחרונות. האם יש קשר בין הדברים?

מסתבר שכן, אך הוא לא פשוט כל כך כפי שנראה לנו במבט ביקרותי ראשון.

האנשים נפתרים מהתחייבויות, מקפידים לדאוג לעצמם ופוחדים פחד מוות מהמושג התמוה "לחיות חיים שלא שלהם". סדנאות רבות מוקדשות לחפירות עצמיות בניסיון למצוא את הרצונות ונחלומות האמיתיים ולאחר מכן להגשים אותם בכל מחיר.

הבעיה מתחילה כשבסוף התהליך הלא פשוט הזה בן אדם מזכיר לעצמו בעצב שכעת הוא הגיע לאושר האמיתי, אך למרות זאת מרגיש בפנים חור שחור ענק, אותו הוא נאלץ לסתום בתרופות או קורסים נוספים לחיפוש האושר האמיתי באמת.

העצמה אישית - האם זה טוב?

הדרך הקלה ביותר לפענח את הסוד הזה היא להסתכל על אנשים קשישים. לעומת הצעירים שנאלצים לבחור בין חובות לחלומות ובין המצוי לרצוי, האנשים הקשישים לרוב חופשיים הרבה יותר בבחירות שלהם.

העצמה אישית זה לתת מעצמך לכמה שיותר אנשים (צילום: shutterstock) העצמה אישית זה לתת מעצמך לכמה שיותר אנשים (צילום: shutterstock)

הם כבר לא צריכים לדאוג לפרנסתם ויכולים להקדיש את הזמן להעצמה אישית ועיסוקים אהובים.

גם המחויבות כלפי הנכדים לא דומה לזו כלפי הילדים, לכן הם יכולים להרגיש הרבה יותר חופשיים ולבחור בעצמן את רמת התקשורת עם המשפחה ואף להתנתק ממנה.

התופעה המעניינת היא שהקשישים שאכן מקדישים את תקופת גיל הזהב בעיקר לעצמם פונים לעיתים הרבה יותר קרובות לרופאים, הן עם בעיות פיזיות והן עם בעיות נפשיות.

הקשישים שממשיכים כביכול לכרוע תחת הנטל של מחויביויות ודואגים לאחרים יותר מאשר לעצמם, למשל, מתנדבים במקומות שונים, מטפלים הרבה בנכדים ואף פעילים בתנועות חברתיות שונות, בדרך כלל מעידים על שביעות רצון גדולה יותר מהחיים וגם נראים יותר בריאים ומאושרים.

העצמה בין-אישית

ולא רק האהבה מעניקה משמעות לחיים שלהם, אף שאף אחד לא יהרהר בחשיבות האהבה. הקשישים "המנוצלים" מרגישים כי הם ממלאים תפקיד חשוב במשפחה ובחברה, רואים את חשיבות העבודה שלהם ומחזקים קשרים בין-אישיים.

ומסתבר שהצרכים האלה זו לא המצאה של החברה האכזרית, זה הצורך הביולוגי שלנו. כשאנו מתמקדים בצרכים האישיים שלנו ומחלישים את הקשרים שלנו עם המשפחה והחברה, המוח שלנו רואה בכך נידוי וסכנה הישרדותית (הרי השרדות החברה האנושית אפשרית רבות בזכות הקשרים הבין-אישיים והנכונות לעזור לזולת).

לכן למרות כל חשיבות ההגשמה העצמית כשאנו לא מקבלים מספיק אותות על החשיבות שלנו לאנשים אחרים, המוח שלנו דואג להכניס אותנו לדיכאון.

זה גם מסביר את העובדה מדוע סיוע לאנשים אחרים במצוקה עוזרת לאנשים להתגבר על הדיכאון. זה גם מרמז מדוע אנשים רבים במדינות המערב שנטשו עבודה ומשפחה והלכו לחפש את דרכם בחיים במהרה חשים צורך לארגן סביבם תלמידים ולכתוב על כך ספר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אחרי הכל, כולנו מעדיפים להיות מהצד העוזר ולא הנעזר (אילוסטרציה: shutterstock) אחרי הכל, כולנו מעדיפים להיות מהצד העוזר ולא הנעזר (אילוסטרציה: shutterstock)

מעבר לצרכים הפיננסיים הדבר מאפשר להם להרגיש את הדבר שממנו הם סלדו כל כך עד לא מזמן: תחושת התרומה לחברה.

מנת-יתר של אגו

בסיכומו של דבר ניתן להגיד שפסיכולוגים מגיעים למסקנה פרדוכסאלית. אף שלעיתים מגיעים אליהם אנשים שמתלוננים על עייפות, על הסלידה מהצורך לדאוג כל הזמן לצרכים של אחרים וכו', חשוב מאוד לא להגזים במינון ההגשמה העצמית.

כשבן אדם נעזר באחרים יותר ממה שהוא עוזר להם או כשהוא עוזר להם פחות ממה שהוא צריך מבחינה ביולוגית, הוא נכנס לקבוצת סיכון לדיכאון קשה ובלתי מוסבר כביכול.

ובחזרה לשאלה שבה פתחתי את הכתבה הזאת: בצורה כמובן מעט כוללנית ופשטנית ניתן להגיד, שלרוב נראה שאנשים פעילים ומלאי שמחת חיים הם אלה שדואגים לעזור לאחרים, ואילו אנשים מיוסרים יהיו אלה שבעיקר מחפשים עזרה מאחרים.

]]>