אני יודעת שזה הרבה מעבר למה שההלכה דורשת. אבל נראה שאין לי שליטה, אני חוששת מהבקורת של הורי. גם אמי פרפקציוניסטית ודורשת מעצמה ומאתנו שלמות בכל תחום. יש לי שתי בנות בגיל עשר ושתים עשרה אך קשה לי לשלבן בעבודה רצינית. מרוב לחץ איני אוכלת בשבועות האחרונים בצורה מסודרת, למרות שבפריזר יש אוכל מבושל עד לימים האחרונים לפני פסח. אני מוצאת את עצמי שותה 6-7 כוסות קפה ומכרסמת חבילות שוקולד שנשארו מפורים.

מה עושים?

הפרפקציוניזם הוא בעוכרייך, תמיד. ובתקופה זו על אחת כמה וכמה. מי שמכורה למושלמות ואינה מסוגלת לגמישות יהיה לה קשה מאד לעבור ימים אלה בנינוחות סבירה. כולנו קצת לחוצים, לפחות בימים האחרונים לפני החג. אך התמונה שאת מתארת היא מידי קשה. לך ולבני ביתך. כדאי יהיה לעשות שינוי כללי בענין זה. בשעת מצב לחץ האדם תופס את סביבתו כדורשת ממנו יותר מאמץ, התארגנות וכוחות, יחסית לחייו השגרתיים. תפיסת מצב הלחץ היא מאד אישית ואינדיבידואלית ושונה מאדם לאדם. קיימים הבדלים ברגישות למצב הלחץ ואפשרויות שונות להתמודדות איתם.

יש אנשים שיתפסו את ערב פסח כ"אתגר" הגורם להם הנאה שבהתמודדות ובהצלחה ואילו אחרים יתפסו אותו כך, שהוא יעיק עליהם ויגרום להם לתחושות רגשיות שליליות. גם מאורע שמח יכול לעורר רגשות של מתח ומועקה והאדם המעורב יאחל לעצמו "שיהיה כבר אחרי זה ." כדי לא לרצות להיות "אחרי זה" עכשיו ובכל זמן, נסי לקחת מה שמתאים לך מכתבה זו.

הבעיה של דורנו היא הלחץ. וההתמודדות שלנו היא לנסות להפחית אותו. "עבדים היינו לפרעה" והיום אנו עבדים ללחץ. המשימה שלנו היום היא להשתחרר מהעבדות הזו. ערב פסח מזמן לנו המון לחץ, אך גם נותן לנו את ההזדמנות להתחיל בשחרור מהעבדות הזו. לצאת עכשיו מהמיצרים של הלחץ. להתחיל עכשיו ולהמשיך בזה כל החיים. כדי להחזיר את החירות לחיינו. אז הזמן קצר "והמלאכה" מרובה. מלאכת השחרור היא עמוקה וארוכה, נסי להתמקד במספר נקודות. המחשבה על כך שאת חייבת להצליח, ולהגיע למטרה שהצבת לך, מלחיצה, זו רעה חולי אצל רבות מאתנו.

באנה ונשים לב לשורשים של הלחץ והדאגה: מסתבר שלצורך להיות מושלמים ישנו חלק לא מזערי בעניין. ציפי רואה את השורשים כבר בנערותה: "הייתי חרדה ומתוחה כל הזמן למרות שהייתי תלמידה מצטיינת, תמיד הייתי מודאגת מהציונים שלי, תהיתי אם החברות והמורות מחבבות אותי. הורי הפעילו עלי לחץ כבד כדי שאהיה תלמידה טובה ואשמש דוגמא. "תהיתי אם החברות והמורות מחבבות אותי" כנראה לא האמנתי שאני ראויה לאהבה ולחיבה על כן עשיתי מאמצים להשיגם בכל מחיר, המחיר היה: הצטיינות! מושלמות.

מטרות יפות לכאורה אך המחיר שלהן הרסני. חששתי לא לאכזב את הורי, אומרת ציפי: רצון לשלמות מתפתח בדרך כלל כדי שאחרים יהיו מרוצים מאיתנו. אם נשביע את רצונם של כולם – נרגיש בסדר, אך כיוון שאיננו בטוחים והאי ודאות רבה, נגביר את המאמץ כדי לקבל אישור, וזה מלחיץ מאד. תמיד לספק את רצון כולם ואין לזה סוף, ואין לזה גבול והמחיר הוא פגיעה בעצמי. עם הזמן הקול שמשודר בחוץ: היי בסדר! הופך לקול פנימי והוא לוחש: היי יותר טובה! תשתדלי יותר! עוד קצת מאמץ ותקבלי את הציון הנכסף. ולפעמים הוא זועק: לא מספיק, מישהי כאן בשכונה יותר חרוצה, ומישהי אחרת יותר צדיקה, והשכנה ממול יותר מצליחה וזו שבקומה השלישית יותר נבונה וזו מסוף הרחוב מחנכת נפלא: "תראי איך ילדיה מחונכים לתפארת!" וזה נורא נורא מלחיץ.

ואת עסוקה באולי לא אעמוד במטלות, ואולי לא אעשה אותן על הצד הטוב, אולי בכלל אכשל, אמא תגיע והכל לא ילך פה, והילדים ירעישו ויריבו – אוי לאותה בושה. כשאת במצב של מתח המחשבה הופכת לשלילית – מאבדים את הגמישות במחשבה, ומביאים בחשבון את הגרוע ביותר. אז אנו נזכרים בקשיים אחרים שלנו ובכשלונות נוספים.

כך היה כשהגיעו אורחים בחנוכה, וגם כמורה אני לא משהו מיוחד, וכל הגיסות שלי הן בשלניות מעולות ואילו אני... בקושי מבשלת את מה שהכרחי, ורגשות שליליים מתחילים לבעבע ולאיים ולשטוף ולבטל את כל הכישורים החיוביים שלך. אם לא נתאמץ לשמור את מחשבותינו במסלול הגיוני וגמיש יותר, נאבד פרופורציות, וכך מאבדים אופטימיות ומתחזקת התחושה שלא נצליח בשום דבר, ובוודאי לא כפי שהיינו רוצים להצליח.

העתיד מאיים ומכשולים מצפים לנו על כל צעד ושעל וחבל להשקיע מאמצים במטרה כשסיכויינו להגמישה קלושים, מאבדים אנרגיה, ובמקום להתמודד נלחצים, ובמקום לפעול דואגים. האנשים האחרים המעוררים בך קנאה הם אלה שלא חושבים כל כך הרבה, מוחם אינו עסוק באיך? וכיצד? ומאיפה יבוא לנו הכח? ומהיכן תצמח ההצלחה? כי תחושתם הפנימית אומרת להם: יהיה בסדר! עשי והצליחי! האופטימיות שלהם משחררת אנרגיה ומובילה אותם להצלחה.

נקודה נוספת – אנו נוטים להתמקד בתוצאה ולא בתהליך וכך מאבדים את ההווה באופן תמידי. יש נשים שחודשיים לפני פסח כבר לא חיות את היום-יום, כל מעיינם הוא בית נקי מצוחצח, מגוון תבשילים, בגוד לתפארת. אך הכל בלחץ אדיר. בלי תחושת הנאה. וכשמגיע סוף סוף הפסח מוחן כבר עסוק בדאגות לאחר החג ובלחץ של מוצאי פסח. ואחר כך הן עסוקות בלחץ של השגרה ובלחץ של הקיץ והחופש והחגים וחוזר חלילה. החיים בדרכים רבות דומים לשיר מתנגן, הוא מתקדם בהתאם לקצבו.

אולם לעולם אינך שומעת יותר מטון אחד ברגע נתון – טון המשתנה בהמשכיות עם חלוף הרגע. כאשר את נהנית באופן מלא מהאזנה למוזיקה, כשאת ממש "נכנסת לתוכה" את נעשית מעורה לגמרי בקול הנשמע בהווה, במידיות של החויה. את נהנית מהעושר של הצליל אותו את שומעת. באופן דומה, מי שיודעת להפיק את הטוב ביותר מחייה, היא זו שרכשה את ההרגל לחיות על פי הצליל של ההווה, של הרגע הזה.

הוא הדבר לענייננו. במקום להכנס לדאגה על העתיד. כדאי להיות מודעת לרגע הזה, מה את רוצה להשיג היום, עכשיו. אין זה אומר לברוח ממטלות, ולהכנס לאדישות, אבל זה כן אומר לחיות את הרגע הנתון מתוך מודעות לעצמך, ליכולות שלך. לעשות מה שניתן באופן עניני ולהנות מעצם חווית העשיה. כשהדאגה והלחץ מוסרים ניתן גם להנות הנאה של ממש מימים אלה. ויש כאלה שאכן מצליחות בזה, הן חיות את העשיה, את הנקיון את ההתחדשות ומקרינות את תחושותיהן על בני משפחתן.

* * *
אנשים שחייבים שדברים יהיו מושלמים מפתחים ציפיות מוגזמות, מעצמם ומהסביבה. הם רואים כל הזמן מול עיניהם דברים ש"צריך ל...". רשימה ארוכה של "צריך ל..." היא מכבידה, מלחיצה ובסופו של דבר גורמת לאכזבה. כאשר הדברים ש"צריך ל..." אינם מתמלאים בדיוק כפי ש"צריך ל"... – מרגישים נורא.

"צריך" מבטא חובה. הכרח. משהו שחייב להעשות. ובאופן טבעי נוצרת תחושה של קושי, של מאבק. הטיפוס הלחוץ מתאפיין בכך שהוא עסוק בחובות במקום רצונות. בחובה ישנה אי גמישות, משהו כפייתי. לעיתים ישנו עיסוק אובססיבי במחשבה. שוב ושוב עולות אותן מחשבות "אני חייבת לנהוג באופן מסוים", "חייבת לעשות דברים מסוימים", "חייבת להוכיח את עצמי", "חייבת להצליח", "מוכרחה להספיק היום עוד משהו" קול פנימי מדריך אותי: "יותר נקיון", "יותר מהר", "עד הצהריים הכל חייב כאן להגמר" ואחר כך אני עסוקה בלדאוג למחר. לעומת זאת מי שמשוחררת אומרת: אני עושה מה שאני מבינה, ומה שאני רוצה והשליטה היא בידי ולא מחוצה לי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני מרגישה שאני חופשיה לעשות כרצוני ואין זה אומר שאיני לוקחת אחריות, אני לוקחת אחריות במידה הנכונה ומשאירה מקום גם לספונטניות, ליצירתיות ולהנאה. כאשר החובה מחליפה את הרצון, ה"אני" הפנימי אינו מוצא לו אפיק. האישיות היא לחוצה, ואין חיות. את אולי תעשי כל מה שצריך לפסח והרבה יותר ממה שצריך, אך לא מתוך חוויה של התרגשות והנאה.

ניתן אולי לשנות את התחושה כאשר מחליפים את המושג "קושי" ב"אתגר". האתגר שלי הוא להגיע לדירה נקיה, הייתי רוצה להגיע שהדברים יסתדרו ושנקבל את החג ברגיעה. הייתי רוצה מרמז על מטרה או שאיפה ללא הלחץ הנלוה למושג "צריך", הייתי רוצה שהורי יהנו בביתי, שיראו את הדברים מתוך גישה אופטימית, שלא יבקרו אותי ואת ילדי, שיהנו מן ה"יש" ולא יהיו עסוקים בדברים הקטנים הלא מושלמים. אבל זו ציפיה שלי למושלמות שלהם, בשביל עצמי.

ושוב אני עסוקה במושלמות. אם תוכלי לקבל את אמך כפי שהיא ולא לצפות, הרגשתך תשתפר גם הלחץ מעצמך ירד, והאוירה תהיה יותר קלילה. ואז האוירה הנינוחה תקרין גם עליה, ואולי גם היא תוכל להכנס למעגל המשפחתי הנינוח. הלחץ שלך מהדרישות והלחץ שלך מעצמך פועל כבומרנג הוא מעכיר את האוירה של לפני החג ושל החג עצמו. יתכן גם ואמך אינה כל כך ביקורתית כפי שאת חושבת, ואולי את רואה אותה בעיני ילדה קטנה שחוששת שלא מרוצים ממנה ומפרשת כל מילה שנאמרת כאילו מתכוונים "לרדת" עליה.

ההתמקדות בהווה אינה אומרת שאין מקום לתכנון. ההתמקדות בחויה הרגעית משחררת אנרגיה כדי להיות יותר אפקטיביים ומתוכננים. אם תהיי יותר רגועה, תוכלי להציב לך מטרות בצורה מאוזנת תוך כדי הערכת המשאבים האשיים שלך: היכולות שיש לך, הכוחות הפיזיים, והזמן שעומד לרשותך.

פשוט תדמי זאת לחוויה.. מושלמת!

]]>