אאא

ערב נישואיהם של בני זוג, אביה של הכלה מישכן את דירתו ונתן את דמי המשכנתא בסך מיליון שקלים לבני הזוג כסיוע ברכישת דירה חדשה. ערב לקיחת ההלוואה, סוכם בעל פה כי הם יפרעו את המשכנתא הבנקאית במקומו מדי חודש בחודשו.

לימים יחסי בני הזוג עלו על שרטון והם ההחליטו להתגרש. בהסכם הגירושין שגובש עם רב היישוב בו התגוררו הוסכם כי הדירה שרכשו השניים תימכר ולאחר פירעון החובות תחולק הדירה בין הבעל והאישה. בשלב זה עתר הבעל לבית הדין הרבני וטען כי מיליון השקלים ניתנו לבני הזוג כמתנת נישואין וכסיוע לרכישת דירה, ולכן הוא אינו חייב להחזירם. ה

מנגד, טענה האישה כי כספים אלה ניתנו כהלוואה ויש לפרוע אותה מהסכום שיתקבל ממכירת הדירה. בהסכמת הצדדים צורף האב שהוא למעשה התובע לדיון.

חברי בית הדין הרבני האזורי בטבריה הרב חיים בזק, הרב שלמה שושן והרב ינון בוארון שנו בנושא וחקרו ממושכות את הבעל, האישה ואביה ואת רב היישוב שגיבש את ההסכם. במהלך התחקור התברר כי האב מכר את דירתו, את הכספים שקיבל נתן לבני הזוג ואחר כך רכש דירה חדשה עם משכנתא.

בסופו של דבר התבקשו הדיינים להכריע בשאלה האם מיליון השקלים ניתנו כהלוואה שיש להחזירה או כמתנת נישואין שאין להחזירה. לשם כך נעזרו הדיינים במקורות ההלכה לאורך ההיסטוריה החל מהשולחן ערוך, חושן משפט והרמ"א דרך הראשונים והאחרונים וכלה בדייני זמננו המכהנים היום בבתי הדין הרבניים.

שלושת הדיינים הגיעו אמנם לאותה המסקנה אבל בין הדיינים נתגלעה מחלוקת באשר לנימוקים שהובילו לאותה מסקנה. בסיכום פסק הדין כתבו הדיינים, הרבנים בזק, שושן ובוארון: "בית הדין קובע כי הסכום שקיבלו הצדדים מאבי האישה היה הלוואה ועל כן חלקו של התובע בהלוואה זו יוחזר".