מאמר שני: מתמודדים עם 'פנטזיית ההצלה'

(צילום: הרב עזרא מאירוביץ)

בחלק שני בסדרת המאמרים אתייחס לשני השלבים הבאים בתאוריית הוויז. בטור הקודם התייחסתי לשני השלבים הראשונים; קליטה והתמקמות. שני שלבים אלו קריטיים בהיווצרות הקשר הטיפולי עם הנערים, אך הבסיסיים ביותר. ללא קליטה-כימיה לא ניתן להתחיל ולחשוב כלל על התהוות מערכת יחסים, והתמקמות חשובה להבנת מיקום הנער, מיקום המטפל, ועם ההבנה הזאת להתחיל בעבודה.

שלב שלישי: קביעת יעד

החלק הזה הוא החלק המשמעותי ביותר בעיניי בתהליך. נדרשת רמת הכרות עמוקה מאד עם הנער, חשיבה שקולה על היעדים ומהמטרות שלו, תוך לקיחה בחשבון את הכוחות והחולשות שלו. אנו לא רוצים להציב לנער מטרה שלא יוכל לעמוד בה, יש להציב מטרה ויעד ברורים, מדיוקים וקונקרטיים. אנו כעובדי נוער, חולמים חלומות גדולים עבור הנערים. המפגש הראשוני שלנו עם הנערים מייצר בנו תחושה שנקראת :"פנטזיית ההצלה". אנו פוגשים נערים שבורים, מרוסקים, שכל חייהם נראים בעיניהם כמסך שחור, ונוצרת אצלנו פנטזיה שנוכל להציל אותם, מעצמם, שנוכל לשנות את המציאות שלהם (משפחה, עבר, הווה ועתיד). לעתים הפנטזיה הזאת מגיעה מחמלה גבוהה מאד, מחוסר יכולת לראות את הכאב של הנער. לפעמים הנערים, לא מצליחים להחזיק את התקווה, אז אנו לוקחים זאת על עצמינו ומקווים במקומם ועבורם לחיים טובים יותר.

לפנטזיית הצלה זאת יש יתרונות וחסרונות. היתרונות הם שהיא מניעה אותנו לפעולה. גורמת לנו לפעול מתוך תשוקה, עשייה, מוטיבציה, לפעמים כל מה שנער צריך זה מישהו שיחזיק עבורו את התקווה. החסרונות הם שלפעמים הפנטזיה הזאת, שמה עלינו את כל האחריות. "ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה.." (דברים; פרק ח', פס' ז'). אנו מרגישים כי אנחנו מצילים את הנערים, בעוד אנו רק שליחיו של הקב"ה, שהוא האחראי עליהם, על ההצלה שלהם, ועל המציאות. לאחר מכן, האחריות היא אצל הנערים עצמם, הם אלו שאחראים על הבחירות שלהם, ואם לא ירצו להשתנות, לא משנה כמה נרצה, הם לא יעשו זאת. עלינו להחזיק את התקווה, אך עם זאת, לקחת בחשבון כי אנו לא נציל אותם, אנו לא יכולים לשנות את מציאות חייהם. מי שעובד עם נערים, עלול לחוות אכזבה רבה, כאשר רוצים להצילם, אבל לא מצליחים, ולכן עלינו תמיד לזכור, אנו לא מצילים אותם, רק מסייעים להם בקבלת החלטות בדרך, רק הם (והקב"ה כמובן) אלו שיכריעו. ולכן, בשלב זה, עלינו לעזור לנער לקבל החלטות, להציב מטרות ויעדים מותאמים, לא לנסות להציל אותו, אלא לגשת אליו בענווה, ולצמצם ציפיות, להבין שכל שינוי והקטן ביותר, עשוי לחולל מהפך ענק בחייו. לפעמים החלומות הגדולים לא עומדים במידותיו של הנער, ואז נוצר תסכול (אצלו ואצלינו) ולכן עלינו להיות זהירים בקביעת המטרות, אנו לא נשנה את מציאות חייהם הרחבה, רק את הבחירות הקטנות ביום יום.

בני נוער, ובפרט נערים איתם אנו עובדים חיים בכאוס, סוחבים בתיקם חוויות כישלונות, לעיתים בגלל הצבת יעדים שלא היו מותאמים ליכולות הלימודיות שלהם, לפעמים מכיוון שהסביבה שלהם לא העניקה להם תמיכה ואמונה בכוחות שלהם. עלינו להציב להם מטרות קלות, ברות השגה.

דבר נוסף וחשוב הוא להחליט יחד איתם בשותפות על המקום אליו רוצים להגיע. לעתים בני הנוער הללו חיו במציאות של חוסר שליטה, לא היה להם שום יד בקבלת ההחלטות שהונחתו עליהם. לדוג': איפה ילמדו, עזיבת מסגרת, חזרה בתשובה, כל אלו הן החלטות משפחתיות שלא תמיד היו ערוכים לשינויים ש"נפלו עליהם" כרעם ביום בהיר. בעבודה שלנו עם בני הנוער עלינו להחזיר את הכוח לידיים שלהם על חייהם, לכוון אותם להגיע להחלטה, ללוות ממקום מעצים, מאמין. לחשוב יחד, אפילו דרך דמיון מודרך, על המקום בו אני נמצא היום, והמקום אליו אני רוצה להגיע בעתיד. לא תמיד הם ידעו להגדיר במילים, לעתים קרובות ניתקל בתשובה כמו :" אני לא יודע מה אני רוצה, שיהיה לי טוב.." עלינו לנסות לדייק את הפנטזיה הזאת, לפרוט אותה באופן קונקרטי, ישים. לכל אדם ישנה מטרת על, ועל מנת להגשים אותה, עליו להציב לעצמו יעדים להגיע אליה. עלינו לעבוד עם הנערים, בפשטות על החלום. להבין מהו, ולחשוב על דרך להגשימו. דרך הצבת יעדים, קטנים, ברורים, ישימים.

שלב רביעי: הצגת מידע רלוונטי אודות המסלול אותו בחרת

ברגע שאפליקציית וויז מזהה את המסלול הטוב ביותר עבורך היא מציגה לך את כל הנתונים הרלוונטיים (זמן הגעה, מסלול, וכו'.). ברגע שיושבים עם נער לאחר קבלת ההחלטה אודות התכנית פעולה שלו, עלינו להציג בפניו את כל מה שהוא "יפגוש בדרך". לנסות בצורה המרבית ביותר לספק לו את כל המידע. לדוג': כמה זמן זה עשוי לקחת, מה עלול לפגוש בדרך. חוסר הוודאות עשויה לעורר חרדה, כאשר נער הולך אל הלא נודע הוא עשוי להרגיש מנותק, ולא מחויב לתהליך. הצגת המידע קריטית מאד, שכן הנער ירגיש שותף באופן פעיל ושתהיה לו יציבות בדרך שעושה. בני אדם, כשיוצאים למסע, פוגשים אי וודאות רבה. יש אנשים, שלמדו מנסיונם, לקבל את אי הידיעה בצורה בריאה, ואילו נערים, צעירים בגילם, זקוקים ליציבות, ורצף.

חשוב לשקף להם את האמת. ואם הדרך בה הוא יבחר ללכת עתידה להיות קשה, חשוב להגיד זאת בצורה גלויה. אנו לפעמים רוצים לחסוך מהנערים את גילוי האמת הקשה, אך היא עדיפה על פני אכזבה בעתיד. לדוג', נער שבוחר להפסיק לעשן. אם נגיד לו שהתהליך יהיה קל, ושאנחנו איתו, ושאנחנו נעזור לו להיגמל, והוא ירגיש טוב יותר באופן מידי- מאד מפתה להגיד דבר כזה לנער, מכיוון שאנו רוצים לגייס אותו לתהליך. אך עלינו להימנע מהבטחות כאלו, אנו מחויבים להגיד לנער שזה הולך להיות תהליך קשה, ועשויות להיות לו נפילות בדרך. ניתן להגיד לנער:"אתה נכנס לתקופה קשה מאד, אני אומר לך מראש, יהיו נפילות, לפעמים תרצה לוותר, להרים ידיים, אבל אני פה איתך, עד כמה שאני יכול. אבל בסופו של דבר, תצטרך להלחם לבד, עם עצמך כל יום מחדש. אני מאמין בך ובכוחות שלך. לאט לאט ובהדרגה הדברים יהיו לך קלים יותר. בהתחלה יהיה לך קשה מאד, ועם הזמן, עוצמת הקושי תפחת...עד שבסוף תגשים את מטרתך.."

חשוב מאד להגיד לנער ש"נכון לרגע זה" זה המסלול, זה המידע הרלוונטי. כך שבמידה ויהיה שינוי, יהיה ערוך לזה. חשוב מאד לא לפתח תקווה והבטחות. הנער צריך לדעת שנדרשת מידה של גמישות מצדו, כך שיכול להיות שיצטרך לשנות מסלול, דרך פעולה, בהתאם לנסיבות שונות.

שלב חמישי: אזהרות, מעקב ועדכונים

באפליקציית וויז, לאורך כל המסלול ישנם עדכונים, מעקב ואזהרות. הוא (וויז) מלווה אותך, ועוקב אחר הביצועים שלך, עד כמה אתה מיישם את ההוראות, ובהתאם לכך מעדכן האם ישנה משטרה בדרך, רכב שעוצר בצד, וכו'. ברגע שהחליט הנער לצאת לדרך, יש לשים לב לליווי הנער בתהליך. ברגע שהנער יוצא לדרך, מיישם את ההחלטה שקיבל, יש להמשיך ללוות אותו, ובהדרגה לשחרר. בהתחלה יש ללוות אותו ברמה אינטנסיבית, עד שירגיש מספיק בטוח להתנהל בסיטואציה לבדו. במהלך כל הדרך, עלינו לוודא שאכן פועל לפי התוכנית שנקבעה, ושלא נשאר לבדו עם היישום.

החלק הזה הוא החלק בו הוא נדרש להוכיח לעצמו (ולאחרים) שהוא מסוגל, אנו כמבוגרים צריכים להעניק לו את התחושה שאנו איתו גם ביישום, במעקב, באזהרות. עד אשר ירגיש שיכול להחזיק את התוכנית בעצמו, ולא זקוק לליווי כה אינטנסיבי. הדבר דומה מאד להתפתחות התינוק וביצירת מרחב מאפשר עצמאות בשלבים מוקדמים. על פי תאוריות התפתחות פסיכולוגיות רבות, בתחילת הינקות התינוק תלוי באמו באופן סימביוטי, מגעי, סומטי. התינוק מלווה צעד צעד על ידי האם. היא מנחה אותו בכל דבר, דואגת לו. כשמתחיל ללכת, מחזיקה לו את היד, עד שמרגישה שהוא יכול ללכת לבד, וגם אם ייפול ידע לקום ולהמשיך. בתהליך מקביל עלינו לעבוד עם בני הנוער, בהתחלה, ללוות בצורה אינטנסיבית, יום יומית, לוודא שאכן עומד במטרות ויעדים שהצבנו לו, וכך לאט לאט, בהדרגה, להתרחק ולתת לו את האחריות ולבצע לבדו את מה שהציב לעצמו, אך עדיין להיות עם "יד על הדופק" אך מרחוק. כך הנער, יפתח עצמאות, אחריות, בגרות, וידע להתמודד טוב יותר בעתיד במצבים מורכבים.

שלב זה מלמד אותנו את חשיבות העצמאות האישית של הנערים. רבות הפעמים שאנחנו עושים עבורם הרבה דברים, מתוך חמלה, רחמים, רצון שהשינוי יקרה מהר יותר, אך למעשה, התהליך הנכון הוא שבני הנוער יתרגלו עצמאות, יכינו את עצמם לחיים הבוגרים בהם הם נדרשים לפעול לבדם, בעצמאות, לקבל החלטות ולהפעיל שיקולי דעת על סמך דעתם האישית. רק כאשר אנו שם, ברקע, להנחות ולכוון, יוכלו ללמוד כיצד להיות עצמאים יותר בחייהם בהווה ובעתיד.

בטור זה, הוצגו שלושה אלמנטים בשלב האמצעי בהתהוות מערכת היחסים הטיפולית עם הנערים איתם אנו באים במגע. בשלב זה של הכנה לעשייה, הנקודות היו קביעת יעד; הצגת מידע רלוונטי אודות המסלול הנבחר; אזהרות מעקב ועדכונים. המשותף לשלוש הנקודות הללו הוא שותפות אל מול עצמאות. אנו לא מגיעים אליהם מגבוה, אלא משקפים להם לכל אורך הדרך את התהליך, מיידעים אותך במתרחש, מבקשים מהם לקחת חלק פעיל. בסופו של יום, חשוב שנזכור, אלו החיים שלהם! אנחנו רק שם לכוון, לייעץ, לדחוף מעט, אך הם מוכרחים לקחת בעלות על ההחלטות שלהם, אנו מעודדים אותם מהצד, אך הם אלו שצריכים להתחיל ללכת, בכוחות עצמם. אם ניקח בעלות על הבחירות שלהם, לא תהיה להם בחירה אישית, ושוב יהיו נתונים לתחושה של חוסר שליטה על המעשים שלהם.

יחד איתם, נייצר שותפות, הרגשה של מחויבות הדדית לתהליך, אנו נחזיק עבורם את המוטיבציה, נאמין בהם, וביכולת שלהם לייצר שינוי, מתוך האמונה וההכוונה הנכונה, ובע"ה, יגיעו למקום הנכון עבורם.

בטור ההמשך, אתייחס לשלוש הנקודות הבאות על פי 'תאוריית הוויז' להמשך עבודה חינוכית וטיפולית עם בני הנוער.