ישנה נקודה מאוד מעניינת בפרשה שלנו. אליעזר עבד אברהם יוצא למסע לחפש כלה עבור יצחק. הוא מתפלל, מבקש סימנים, וב"ה מוצא את הנערה הראויה. תוך זמן קצר מהרגע שהוא מגיע לבאר, הוא כבר מוזמן לסעודת ה"תנאים" בבית אבי הכלה, ומגישים לו לאכול. אבל ברגע הזה, במקום להתנהג כמו אורח מנומס, להגיד תודה, ליטול ידיים, אליעזר עוצר הכל ואומר: "לא אוכל עד אם דיברתי דברי". קצת לא נעים שהאורח פתאום מציב גבולות, לא?
אנחנו חיים בעידן שמעריך גמישות, זרימה, הביטוי "הכל טוב" כבר הפך לסלוגן, ולכן לעיתים אנו תופסים גבולות כקשיחות, דחייה או סימן לריחוק. אבל זוהי טעות עמוקה. אם נבחן לעומק את מבנה היחסים האנושיים, נגלה אמת פרדוקסלית: גבולות ברורים ועקביים הם הכלי העוצמתי ביותר לבניית קרבה ואמינות. שאליעזר עוצר את ה"חאפלה" של בתואל הוא לא עושה את זה כדי להרחיק, אלא כדי לעשות סדר - קודם נדבר על המהות, אחר כך נפתח שולחן. כך הפגש יהיה יותר נקי ומכוון.
המלכודת: עייפות ואשמה
הנטייה הטבעית שלנו בקשרים קרובים היא "לרצות" - לומר "כן" כדי לא לאכזב. אבל כשה"כן" הזה נאמר מתוך עייפות או אשמה, נוצר עומס, תסכול ואפילו תחושת ניצול. וזה, באופן אירוני, הרגע שבו אנו מתרחקים.
הגבול, אם כן, אינו נוגע רק לצד השני, אלא לאיכות הבחירה שלנו. כשאנחנו לומדים לומר את ה"כן" ואת ה"לא" בזמן הנכון, נוצר מרחב בטוח. מה שנכנס פנימה, לקשר או לבית, נכנס מתוך בחירה, לא מתוך תגובה אוטומטית לעייפות או אשמה.
שלושת עמודי התווך של הגבול
גבול טוב נמדד בשלושה קריטריונים: הוא ברור, הוא מכבד והוא עקבי.
1. בהירות - כוחו של משפט קצר: הדרך לבנות אמינות מתחילה בוויתור על הרצאות ארוכות. כאשר ילד מבקש סיפור נוסף כשכבר מאוחר, הבהירות היא האמירה: "יש לנו סיפור אחד הערב. מחר נתחיל קצת מוקדם ונרוויח עוד". זו לא קשיחות - זו אמינות. גבול ברור הוא משפט קצר שאין בו התחמקויות.
2. כבוד - הוכחת רצינות: כאשר בן זוג מבקש לדבר על נושא רגיש ואתם לא פנויים, התשובה "בוא נקבע עשר דקות אחרי שהילדים נרדמים" היא קריטית. כי כשאנחנו קובעים זמן, המסר אינו דחייה, אלא הבעת רצינות ועניין. גבול מכבד מועבר בטון רגוע ומבט מזמין.
3. עקביות - למידה מהעיניים: הגבול חייב לעמוד במבחן המציאות. ילדים לומדים מהעיניים הרבה יותר מאשר מהאוזניים. אם אנחנו מצהירים "המטבח נסגר בשעה 21:00", אבל חוטפים בעצמנו איזה "נשנוש" מהארון כל 10 דקות, הילדים לומדים שהגבול הוא רעוע. העקביות היא ההוכחה שאנחנו עומדים בדבר שאמרנו.
ומה עושים אם הצד השני נפגע כשהצבנו גבול? זו הנקודה שבה נדרשת אמפתיה. אנחנו יכולים להודות ברגש של האחר בלי לוותר על המסגרת. אפשר לומר: "אני רואה שזה מאכזב אותך. חשוב לי שתדעי שאני לא בורח לשום מקום, וב"ה בשמונה נשב יחד". זוהי פשרה בין הלב למציאות: אנחנו לא מוחקים את הרצון של האחר, אבל גם לא מוחקים את עצמנו.
כאשר הגבולות ברורים, הם מבטלים את הצורך במאבקי כוח. הם מאפשרים לקירבה להיכנס למרחב מוגן. בדומה למסגרת של תמונה: המסגרת אינה חוסמת את הציור, אלא תוחמת אותו ומאפשרת לו להיות מוצג בבהירות וביופי. זו הדרך שבה אנו בונים אמון עמוק: הידיעה שהקשר שלנו יציב ומכבד.
0 תגובות