עשרה בטבת - אתה צם כי כואב לך, או כואב לך כי אתה צם?

לכאורה, אבל אמיתי צריך להתחיל מבפנים. אדם שאיבד דבר יקר - הלב שלו כואב, וממילא מעשיו משתנים. אם כן, מדוע חז״ל תיקנו מעשה חיצוני קבוע, גם למי שלא חש צער בלב? וכי יש משמעות לאבל שאינו נובע מהרגש הפנימי?

נראה שהנקודה עמוקה יותר. האבל על החורבן אינו דומה לאבל פרטי. אדם פרטי יודע מה חסר לו. הוא חש את החלל. בחורבן, לעומת זאת, עיקר הבעיה היא שהחיסרון עצמו חדל מלהיות מורגש. המציאות הארוכה שאנו חיים בה, מציאות של גלות, יצרה מצב שבו החיים מתנהלים גם בלי בית מקדש, בלי שכינה גלויה, בלי מרכז רוחני. זה לא שאין חסרון – אלא שפשוט התרגלנו אליו.

ממילא, האבל הפנימי אינו נקודת המוצא שלנו, אלא יעד שאנחנו רוצים להגיע אליו. אין ציפייה שהאדם ירגיש מעצמו חֶסֶר למשהו שהוא לא הכיר. כאן נכנס האבל החיצוני. הצום אינו ביטוי לרגש קיים, אלא פעולה שמכריחה את האדם להכיר בכך שמשהו חסר, גם אם אינו יודע עדיין מהו.

עשרה בטבת תשפ"ו: זמני כניסת ויציאת הצום ברחבי הארץ

כתבי כיכר השבת|29.12.25

בעשרה בטבת הדבר מודגש במיוחד. זהו יום שאין בו חורבן נראה לעין. רק מצור. רק סגירה. העיר עדיין עומדת, המקדש קיים. כלומר: המציאות החיצונית עוד לא השתנתה, אבל המהלך כבר התחיל. זהו בדיוק מצבנו בגלות: החורבן כבר קיים ברובד העמוק, גם אם איננו חווים אותו כחורבן יומיומי.

נמצא שהאבל החיצוני קובע כאן את האבל הפנימי, ולא להפך. חז״ל לא 'מחכים' שהלב שלנו יתעורר מעצמו, הם יוצרים לנו מסגרת שמגדירה את היום כיום חסר. האדם מתבקש להתאים את עצמו להגדרה הזו, גם אם הנפש שלו לא חשה בכך באופן טבעי.

אפשר לומר בזהירות: הצום הוא קביעה אובייקטיבית של חסרון, מול סובייקטיביות קהה. הוא אומר לאדם: גם אם אינך מרגיש – אתה חסר. גם אם אינך מתגעגע – יש למה להתגעגע. זהו אבל שאינו תלוי במצבו הרגשי של הפרט, אלא באמת היסטורית־רוחנית.

לסיכום, הקשר בין האבל החיצוני לפנימי בעשרה בטבת הוא הפוך מן הצפוי. אין אנו מתאבלים כי כואב לנו; כואב לנו מפני שאנו מתאבלים. יש כאן רמז השקפתי עמוק: לפעמים עבודת האדם אינה לבטא רגש, אלא להסכים ולקבל את ההגדרה הנכונה של המציאות - ומתוכה, אם ירצה ה׳, יתעורר גם הלב.