מידי שנה, היה מרן מקיים את מצות ארבעת המינים עם לפחות שבעה אתרוגים, מזנים שונים, אותם נטל בזה אחר זה. במוצאי שמחת תורה, הוא היה מבקש לקרוא לי ומוסר לידי כמה מהאתרוגים. "תחתכי אותם לחתיכות קטנות, ותחלקי מהם אך ורק עבור נשים הזקוקות לפרי בטן או ללידה קלה".

יחד עם בנותיי, היינו חותכות את האתרוגים כבר באותו ערב ומחלקות מהם לשורה ארוכה של אנשים שהמתינו ליד דלת הבית, כמובן ללא כל תמורה.

בשנים האחרונות, כאשר פשטה השמועה על "האתרוג של מרן", מכל רחבי העולם ביקשו לקבל רק "חתיכה קטנה", הורה מרן להשתמש בחלק מהאתרוגים להכנת ריבה ולתת ממנה לכל פונה.

סיפורי הישועות לא איחרו לבוא בכל שנה מחדש, הם הגיעו לשולחנו של מרן זצוק"ל נרגשים, דומעים ומלאי תודה. מקרים קשים וסבוכים אשר הסתיימו בכי טוב לאחר שנות ציפייה ארוכות שלא כדרך הטבע.

מרן זצוק"ל, בענוותנותו מעולם לא הסכים לייחס את הדבר לעצמו רק לזכות מצוות האתרוג. באופן חריג התייחס מרן לסגולת האתרוג שלו בספרו "חזון עובדיה" על הלכות סוכות וכך כתב שם (עמוד תנ): "אנא עובדא ידענא, שהאתרוג שברכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצווה חילקוהו בני ביתי לנשים חשוכי בנים, אחר שמונה שנים ושתיים עשרה שנה מנישואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצווה ראויה היא שתגן עליהם אלף המגן".

בשנה האחרונה לחייו, סבל מרן זצ"ל ייסורים קשים בחג הסוכות. בשבת חול המועד, אשר הייתה היום האחרון של מרן בביתו, הוא פנה אליי בליל שבת וביקש: "אל תשכחי אחרי החג לחתוך מהאתרוג, עבור הנשים העקרות". כמובן שהופתעתי מאוד מהבקשה המוקדמת "למה הוא מבקש זאת כבר היום"? שאלתי את בעלי הרב משה.

אבל מהר מאוד הבנתי. במוצאי שבת נאלץ מרן להתפנות לבית החולים וכעבור יומיים, כמה שעות לאחר שבירך על ארבעת המינים, החליטו הרופאים שיש להרדים ולהנשים את הרב עד לפטירתו שבועיים לאחר מכן. מרן הרגיש עוד בשבת את מה שהלב שלנו סירב להאמין.

אבל את החוב האישי שלו כלפי העקרות, המצפות לסגולת האתרוג הספיק מרן לקיים. באורח פלא, רוב הנשים שאכלו באותה שנה מהאתרוג האחרון של מרן נושעו בפרי בטן. היות ובשנה האחרונה בירך מרן רק על אתרוג אחד, עשינו כהוראתו בשנים עברו והכנו ממנו ריבה של אתרוגים. מהריבה הזו, המשכנו לחלק מאז ועד היום ובחסדי שמים נשים רבות זכו לישועה.

"כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".