אאא

מסופר על הגאון בעל ה'מנחת אליעזר' ממונקאטש שנסע פעם ברכבת, וראה לפניו אדם בספסל שמולו, שמוציא כריך עם בשר 'דבר-אחר' לאוכלו.

מיד נזדעק הגאון וצעק עליו: "יהודי! אסור לך לאכול חזיר!!!..."

הנוסע הביט ב'מנחת אליעזר' בפליאה, ואמר לו: "אינני יהודי, ולכן מותר לי לאכול את הבשר הזה.."

אבל הגאון האדיר, שפסקי ההלכה שלו הופצו עוד בחייו ברחבי העולם היהודי כולו, התעקש ופנה אל האדם בשנית: "יהודי, אל תאכל חזיר!..."

ואילו שותפו לנסיעה ממשיך ומתעקש אף הוא ומצהיר שנית שהוא איננו יהודי.

אך כאשר הגאון ממונקאטש אמר לו בפעם השלישית שלא יאכל חזיר, קרה משהו..

האיש שאכל את בשר החזיר ניגש אל חלון הרכבת והשליך את הבשר החוצה. הוא ניגש אל הגאון לאחר מכן והודה בפניו שאכן, הוא יהודי, ופרץ בבכי.

לאחר שנרגע מעט הוא ביקש לדעת איך הצליח הגאון לזהותו כיהודי, למרות שהוא ניסה כ"כ להסתיר את העובדה הזו, אפילו מעצמו...

ה'מנחת אליעזר' אחז בידו של היהודי, חיבקו בחום, ואמר לו: "די היה לי להביט בהתנהגותך בעת שאכלת את הבשר כמעט, כדי לדעת שהינך יהודי!..."

האיש לא הבין את פשר הדברים, והגאון הסביר לו:

השו"ע או"ח סימן ק"ע הלכה י' אומר ש"לא ישוך פרוסה ויניחנה ע"ג השולחן" והטעם הוא כמובא במשנה ברורה "מפני שנמאסה לבריות".

כלומר, אדם שאוכל כריך לחם ונושך בו ומניח לאחר מכן את הפרוסה על השולחן ממאיס בכך את היושב לצידו, ולכן, המשיך הגאון להסביר לאיש ההוא, נהגו יהודי פולין שכאשר הם אוכלים לחם, הם חותכים בסכין את החתיכה שברצונם לאכול, ומכניסים אותה לפיהם, כדי שהלחם עצמו יישאר 'נקי'. הדבר מקובל גם באכילת תפוח וכל כיו"ב, שלא נוגסים בתפוח עצמו, אלא חותכים את החתיכה הראויה בסכין, כך נהגו יהודי פולין, ציין הרב,

"הסתכלתי עליך בשעת אכילתך" אמר הרב לאיש, "וראיתי שגם אתה אוכל בצורה כזו. אחזת בידך סכין וחתכת לעצמך את בחתיכה שרצית לאכול. זה הספיק לי כדי לדעת בבירור שאתה יהודי, שבוודאי ראית אצל הוריך את קיום ההלכה הזו, ולכן השתרש אף בך המנהג..."

האיש הודה שכל דבריו של הרב היו אמת ויציב והוא אכן גדל בבית יהודי לכל דבר, ובגלל תוקף הצרות והמצוקות שפקדו את העם היהודי הוא הגיע לאן שהגיע והתדרדר עד כדי כך שאכל בשר חזיר, אך קיום ההלכה שראה בבית הוריו, לא נשכחה ממנו. לימים הוא הפך להיות לאחד מחסידיו הנלהבים של הגאון ממונקאטש, וקיבל על עצמו מאותו יום והלאה להישמר ולהיזהר בקיום כל ההלכות בשו"ע קלה כבחמורה.

מדוע נסמכה פרשת המאכלות האסורות לפרשת חנוכת המשכן?

הספורנו פי' שאמנם המשכן היה המקור להשראת השכינה, אך המטרה האידיאלית היא דווקא "ושכנתי בתוכם"- שע"י מציאות המשכן נזכה לכך שהשכינה תשרה בנו ממש בלי שום מחיצות, אך התנאי לכך הוא שנישמר בקדושת המאכלים ושלא נשקץ את נפשותינו בטמטום הלב.

מסופר על יהודי שהיה בסמינר של חזרה בתשובה, השתכנע ורצה לחזור בתשובה בהדרגה ולקבל על עצמו בהתחלה רק 'קבלה' אחת.

הוא התלבט מאוד מה לקבל על עצמו. טהרה? ציצית? תפילין? אולי שיעור תורה קבוע?... מתוך התלבטותו הוא פנה למרן הרב שך זצ"ל שיכריע עבורו והופתע בעליל לשמוע את תשובתו של הרב שך:

"כשרות".

"האמנם כשרות קודמת ל'שמירת שבת', 'טהרה', 'לימוד תורה', 'הנחת תפילין' וכל דבר שבקדושה?" התפלאו השומעים לשמע הפסק המפתיע ושאלו את מרן הרב שך.

אך הרב שך הסביר: ודאי שלא, אך אם אדם זה שמע והשתכנע והדברים עדיין לא חלחלו מספיק לליבו, אות הוא כי הלב שלו עדיין אטום ומשהו יושב לו שם. מה אוטם ומטמטם את הלב? מאכלות אסורים! ממילא אחרי שיקפיד ע"ז והאוטם שבשריר הלב ייפתח לו הוא כבר יסכים לקבל על עצמו הכל!

אנו נמצאים לא הרבה לפני חג שכולו גדוש במנהגים, מסורות, דקדוקים והקפדות, אותן כינה הבעש"ט זצ"ל "תכשיטים" להתגדר בהם.

האחד לא אוכל כשמתארח בבית של אף אחד אחר בפסח, השני לא אוכל ירק שאי אפשר לקלף, זה שומר 'שרויה' והאחר מקפיד על קטניות, ההוא אוכל רק בד"ץ, השני לא אוכל שום והאחר סוחט לימונים לבד לתמצית לפי מתכון עתיק מבית 'ציפורה קרייזמן' בדיוק כמו שאמו ע"ה נהגה...

טעם מיוחד יש למנהגים אלו- 'טעם של פסח' שאולי לא בכדי מלווה את החג המזוהה ביותר עם לידתו והתהוותו של עם ישראל. העברה הבין-דורית, ההמשכיות, תלויה לא מעט בשמירה על מסורת ועל המנהגים והחומרות.

בדידי הווה עובדא. נכנסתי לגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א, ביחד עם ראש ישיבה, בכדי לעשות מספר 'שאלות רב' בכמה עניינים דחופים הנוגעים לישיבה.

בין שאר הנושאים, אחת מהשאלות נגעה לגבי חומרה שראש הישיבה, שבעצמו אוכל רק בהכשר ושחיטה מסוימת, הנהיג גם במסגרת שלו.

השאלה היתה: האם להמשיך להקפיד על הבחורים שיאכלו כמותו רק משחיטה זו, כמו שהוא מנהיג בביתו (ומבחינתו כל השאר טרף), גם כשזה בא על חשבון מחסור בבשר, הגבלת הבחורים שלא לאכול בשר מחוץ הישיבה (כשזה על חשבונו..) וומוביל לא פעם למרמור ממש מצד הבחורים שלא 'אוחזים' שם ומנותקים גם מדברים בסיסיים הרבה יותר. אולי אין להקפיד איתם יותר בנושא (אודה ולא אבוש, אני האמנתי שכך ההיגיון אומר).

הרב פסק נחרצות: להמשיך כך. והוסיף להסביר, כי לדעתו כל אדם צריך 'חומרה'.

'חומרה' זה משהו ששומר אותך קרוב גם כשחסר לך עוד בבסיס', הוא טען לי והביא מספר דוגמאות מנסיונו המרובה.

משפט זה התחבר לי שוב במיוחד נוכח הפרשה העוסקת בכשרות וטהרה של מאכלים, שבסיס  האיסור הוא כאמור בשביל להיות כלי קיבול לתורה ולהשראת שכינה, כאשר גם מעבר להלכות הבסיסיות מסתבר ש'כל אדם זקוק לאיזו חומרה' גם בתחום זה.

ומדוע? בשביל שירגיש מעצמו 'משהו'. בשביל שיהיה 'מחובר' וקרוב להקב"ה. לפעמים גם, כמו בסיפור עם האדמו"ר, ה'חומרה' היא דווקא זו שתציל אותו ותשמור עליו יהודי.

אבל ישנו עוד טעם ענוג ונפלא למנהגים וחומרות שכאלו.   

בפרשות האחרונות בחומש ויקרא עוסקת התורה לא מעט בקורבנות והקרבתם. אנו מוצאים בין הפסוקים שתי 'הצעות הגשה' המוכרות בשם: "מנחת מחבת" ו"מנחת מרחשת".

'מנחת מחבת' זו מנחה שנוצרת על מחבת יבשה כמעט וללא שוליים, כי השמן נוזל מהצדדים, ואילו מנחת מרחשת זה כמו טיגון בשמן עמוק ומבעבע, עד שהשמן והמנחה "מרחשין" ומשמיעים קול פצפוץ ובעבוע.

מה אנחנו היינו חושבים שעדיף מביניהם?

רובנו נזכרים אוטומטית בטעם והריח שעולה מהפלאפל או הצ'יפס המבעבע בסיר ומעדיפים "מנחת מרחשת" שכזו. אך שוב, במפתיע, אנחנו בעצמנו אומרים מידי שבת שמנחת מחבת עדיפה על המרחשת, כאשר אנו שרים "השומר שבת הבן עם הבת לקל ירצו כמנחה--- על מחבת"!... משמע שמנחת מחבת עדיפה... ומדוע?

אומרים בעלי המוסר שהסיבה היא דווקא מפני שהיא נשפכת לצדדים. ויש בכך משום מוסר השכל על דרך השפעה על ילדינו ותלמידנו. 

מנחה כזו שנשפכת גם לצדדים- היא מנחה משמעותית יותר, מאשר מנחה שהיא עמוקה ורוחשת- אך בצורה פנימית, כלפיך בלבד.

אם הצלחנו להעביר תחושה של הנאה מ'שבת קודש' לילדים שירגישו שזה יום נעים וטוב, ולא משנה מה הסיבה כרגע,.. אם בגלל שיש אוכל יותר טעים מתמיד או שלאבא יש יותר זמן והוא מתייחס יותר יפה- אז הצלחנו להעביר כבר את ה'מנחה' הזו, ששבת תהיה כמו מנחה על מחבת- שתישפך לצדדים ותעבור דור נוסף בע"ה.

מנהגים, חומרות שמגיעות עם טעם של שמינית גאווה יהודית, הקפדות עדתיות, הנהגות סגוליות- כל אלו הם בעצם הדבק שמחבר בין דור לדור בשרשרת הדורות, אב לבן מאז יציאת מצרים. מנחה על מחבת שנשפכת לצדדים.

'כל אדם צריך חומרה'. 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

לפניות והארות Merkazkuma@gmail.com