"קדושים תהיו כי קדוש אני". פרשת קדושים מלמדת אותנו להסתכל במבט של השלמה, תקוה ואמונה. לדעת מאין באנו ולאן אנחנו עתידים ללכת, מה תפקידנו בעולם הזה. בימים שבהם אנחנו סופרים את העומר, אנחנו מרגישים את זה במוחש. לא עורכים את הספירה לאחור, אלא מוסיפים לספירה יום ועוד יום. כדי שנסתכל אחורה ונראה את הדרך שכבר עשינו.

במקור היו הימים האלו ימים של געגוע וכיסופים והמתנה למתנה הקדושה התורה שקיבלנו בחג השבועות. אבל ברבות השנים הפכו להיות גם ימי דין, עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלו שבין פסח לשבועות, הכובד מורגש באוויר. והיום, ביום שהוקדש לזכרון השואה, הכובד כבד מתמיד, במיוחד כאשר השבוע אבד גדול בישראל, עם פטירתו של זקן האדמו"רים, האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצוק"ל.

הרבי הקדוש והמיוחד שהיה אהוב כל כך, ניצול השואה שנותר יחידי מכל משפחתו אשר נספתה באושוויץ, הקדיש את כל חייו למען עם ישראל ולמען הגבורה הרוחנית ואש האמונה היוקדת שהיתה גם שם בגיא צלמוות, במקומות הנוראיים ביותר במחנות ההשמדה הזוועתיים. כאשר הוא היה קרבן של ניסויים אכזריים בידיהם האכזריות של ה"רופאים" הנאציים באושוויץ והמפלצת מנגלה, שבגינם אבד לו זקנו, ומעולם לא צמח שוב (ועוד טיפולים שהשם ירחם...).

והרבי הקדוש מקאליב, שניצל מגיא ההריגה, שעיניו ראו את המראות שאי אפשר לשכוח, יכול היה לבחור להיות ספון בזכרונותיו האיומים, להיות ביגון על כך שאיבד את אחיו ואחיותיו, להתאבל על שלא זכה לילדים, להתמקד ב"לא" לא לשיר, לא לשמוח, לא לחיות... אך הוא בחר לחיות ולהקדיש את חייו להיות זכרון חי של השואה. משימת חייו היתה הטמעת הפסוק ״שמע ישראל״ לזכר הנרצחים. וכאשר דיברו על הגבורה, היה חשוב לרבי לדבר על גבורת הבורא ברוך הוא. על מסירת הנפש, על קידוש השם ועל האמונה.

כילדה להורים ניצולי שואה, השואה היתה ברקע בכל ילדותי והשפיעה על כל חיי. אמי ז"ל היתה יתומה מגיל 4, מילדי בוקובינה, למזלה בס"ד הגיעה לבסוף לארץ והמשיכה את השושלת היהודית. אבי שיבדלחט"א ומשפחתו היו ברומניה בשנות השואה. ואני גדלתי וחוויתי את ההשלכות של השואה כ"דור שני".

כמובן, דבר ראשון היה הכלל החשוב: לא זורקים אוכל! לא בוחרים מה לאכול, לא משאירים אוכל בצלחת. אוכלים הכל ואומרים תודה על מה שיש. דמיינו לעצמכם בעידן שבו אין סלולארי לכל ילד, הייתי צריכה תמיד לדייק בזמנים, אבוי אם לא אגיע בזמן. אי אפשר להודיע, אז פשוט: אין לאחר! ידעתי שאם אני מאחרת ההורים כבר יהיו בהיסטריה שאולי קרה לי משהו.. שמא אלך ולא אחזור...

תמיד רצו לדעת איפה אני, החלק ההישרדותי נתן את הטון. לשלוט על כל צעד, לא לאבד שליטה על הקרובים. שמא ילכו ולא יחזרו, כי שם בשואה כל כך הרבה מהמשפחה הלכו ולא חזרו... השואה היתה המשקפיים שדרכם הבטנו על כל דבר, כל המחשבה היתה קיומית, על חיים ומוות, אז מה זה חשוב עכשיו ספה, או שולחן? אפשר לומר הכל היה בפרופורציה לשואה.

קושי חברתי? נו באמת, תחשבי על הקושי של הילדה שהתחבאה בדופן של ארון, כלום כלום כלום לא היה לה... את רבה עם אחותך? איזה יופי שיש לך עם מי לריב, כי לאמא לא היתה משפחה כלל. תינוק בוכה בלילה? תגידי תודה שאת לא צריכה לחשוב למי למסור אותו, תגידי תודה ש את זו שמגדלת אותו...

תגידי תודה. את חיה? נושמת? אוכלת? תגידי תודה. תגידי שאת לא בשואה.

כי הכל היה בהשוואה לשואה, וגם על זה למדתי לומר תודה, כי מצד אחד זה היה כובד גדול מאוד, ומצד שני, זה באמת ללמוד כל הזמן להודות, להכיר טובה ולזכור מאיפה באנו. ללמוד לומר "ברוך השם אני נושם", בעידן של מותרות, חייבים לזכור שמותר האדם מן הבהמה. קיבלנו את החיים, לא רק כדי לחיות אותם, אלא כדי להיות בני אדם. בשבילנו חופש הוא לא חופש ביטוי, אלא חופש הבחירה, ובחרת בחיים.