קול הצפירה מפלח את הארץ, חותך את הֲמּולַת היום־יום ּופוקד על שקט והתייחדות.
אין גבעה וָעמק, שביל ּוכביש, בית ּושכונה שהקול אינו מׂשיג. בכל מקום שאליו מַגיע הקול נמצא קבר, ּובכל מקום התנהל קרב שגָבָ ה מחיר כבד. הקול מייצג את אלה שנדם קולם, ודמותם ותווי פניהם מופיעים לנגד עיננו.
ברגע זה אנו מרכינים ראש וזוכרים, את הבן שהוקפץ ליחידה ויצא מהבית בחיפזון, את הבת ששירתה בחזית, את האב שהִבטיח לחזור ואת המפקד שצעקנו לו, ולא ענה יותר. אלו פניהם של הטובים בִבני ובנות הארץ הזו, פסיפס אנושי המגלם את דמותו הייחודית של צְבא ההגנה לישראל כִ צבא העם.
חיילים ּומפקדים,
קול הצפירה נדם, אך הזיכרון שהביא עימו הקול ממשיך להדהד. הוא מהדהד את כאב המשפחות השכולות, את זַעֲקות השבר ואת הגעגוע של אלו אשר איבדו את היקר להם מכול. ביום הזה נתחייב להמשיך ללוות אותם בְמסע ההתמודדות שלאחר האובדן – מסע מפרך שאינו תם לעולם.
מהדהד גם קול הקרבות, האירועים המבצעיים ואירועים שבשגרה, אשר הותירו שורה ארוכה של חללים, ועימם שורה ארוכה של לקחים, שחובה עלינו ליישם בקנאות.
ּומהדהדת חובתנו ללכת בדרכם ּולהמשיך את משימתם – הגנה, ניצחון בכל עימות או מלחמה, וגישה מׂשימתית. עלינו לאחוז בַ יד האחת את דגל המוכנות ּובשנייה את דגל ההשתנּות, מתוך הבנה ברורה שרק בדרך זו נוכל לממש את ייעודנו – מצד אחד לעמוד על המשמר באופן רצוף, דרוכים לכל משימה, ומן הצד האחר להתאים את הכוח הצבאי לַשינויים הנדרשים בִשדה הקרב.
בערב יום העצמאות, כשיונפו הדגלים אל ראש התורן, נחוש גאווה על הישגיה של המדינה ועל חלקו של צה"ל בכך. בקומה זקופה, ומתוך צדקת הדרך, נמשיך את המאבק להבטחת עצמאותנו, ולִזכותנו לחיות בביטחון ובשגשוג בארץ ישראל.
בשם כל חיילי צה"ל ּומפקדיו, אני מצדיע לנופלים, מחזק את המשפחות – ּומחבק אותן, ּומתחייב שנעשה כל שביכולתנו על מנת להגן על מדינת ישראל