איך מגרשים את הפחד? // הרבנית חדוה לוריא

פחד ומשבר הם דרכו של הקב"ה לדבר איתנו, אבל אנחנו בורחים מהם. הרבנית חדוה לוריא מלמדת איך לאסוף את השברים ולהיבנות מהם. ומה אמר רבי נתן לפושט הרגל שרצה הלוואה? (אקטואליה)

הרבנית חדוה לוריא | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

סיפרה לי אמא על משבר עם הבן שלה, שלפתח התחיל להילחץ מכל נסיעה, וסירב בבכי לעלות לרכב. כל מה שנסתה לא עבד, לא חיבוק, לא ממתק... וגם היא כבר בוכה ביחד איתו. ביקשתי ממנה לפתוח איתו בשיחה, אבל לא ברגעי הבכי, אלא תוך כדי פעילות של ציור, או משחק ולנסות להבין את שורש הפחד. היא היתה מופתעת מאוד לשמוע את תשובתו, "שמעתי ברדיו שיש אנשים ששוכחים את הילדים באוטו, ואז הם מתים, אני מפחד שתשכחי אותי גם". דמעות הציפו את עיניה, "ילד אהוב שלי, אף פעם לא נשכח אותך" היא אמרה לו מתוך חיבוק אוהב של אמא.

בימים האלו, כאשר אנחנו נמצאים הרבה בטיולים ובילויים עם הילדים, צריך לחשוב עליהם. לא לחשוף ילדים לחדשות, אין להם יכולת לעבד רגשית את מה שקורה בעולם. וכאשר אין עיבוד רגשי, הם מוצפים בחרדות, קשיים. פתאום קשה להם לקום בבוקר, להתארגן, להירדם, הם סובלים מכאבי ראש ובטן, ושלל תסמיני פחד.

בשנתיים האחרונות אני פוגשת הרבה ילדים שמגיעים לטיפול, ורואה את הבעיות הרגשיות שהולכות וגוברות. אני קוראת להורים לפקוח עיניים, עיניים טובות. לראות את הילדים, אבל ממש לפגוש אותם, לשים אותם בלב, וגם בראש. תעניקו להם שעות של נחת ושמחה. משחק משותף עם פלסטלינה שווה להם כל כך הרבה. וזה באמת זמן מעולה לשוחח תוך כדי, לשמוע את המחשבות שלהם ולהכיר אותם קצת יותר לעומק.

מספרים על השמש שניקה את בית המדרש בשעה מאוחרת ולפתע הוא רואה את גנב העיירה נכנס. הוא בטוח שהוא בא כדי לגנוב ומביט עליו. ואז הוא רואה אותו ניגש לארון קודש מנשק את הפרוכת ובוכה. הוא חושב אולי מישהו במשפחתו חולה, אך הוא שומע אותו אומר בבכי "ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש יותר מזה". השמש לא יכול להתאפק יוצא ממסתורו, מתקרב ושואל אותו בפליאה "שמעתי את תפילתך, תגיד לי, רק רוח הקודש, זה מה שחסר לך? יש עוד כל כך הרבה מדרגות בעבודת השם..."

אומר לו אותו גנב, "אתה יודע הלילה הזה קשה, חושך, גשם, הכל בוץ, אתה יודע איזה מסירות נפש אני צריך ובנוסף גם לחשוב לבד באיזה בית סגור נמצא רכוש שווה. וגם כשאני בתוך הבית, למצוא היכן הם מסתירים את אוצרם". והוא ממשיך ואומר "קר לי ואני בפחד, מתח, קשה לי ככה, לכן אני רוצה שהקב"ה יזכה אותי ברוח הקודש, שאני אדע בדיוק לאיזה בית ללכת, ואיפה המחבוא שלהם".

נראה לנו אבסורדי, אבל -מבלי לפגוע- גם אנחנו מתפללים הרבה פעמים לא על הדברים הנכונים. החיים האלו הם לילה, חושך, בוץ, קשה להתנהל, יש הרבה פחדים. הפחד מגיע כשמתרחקים מהקב"ה ואז יש לנו עצב גורם לנו להתכנס ולברוח מהעולם וגם מעצמנו, כי אנחנו לא מבינים את הדינמיקה האמיתית של החיים.

אני פוגשת אנשים שמגיעים למצב קשה נפשית, כי הם בונים חומה מסביבם. ואני מסבירה להם, תפסיקו לברוח, המשבר זו המתנה שקיבלתם מבורא עולם. אין ברירה אלא לנפץ את החלומות, כי אתם לא רצים אחרי הדבר הנכון. אתם רצים אחרי העכברים, אבל שוכחים שהבעיה היא החור. הקב"ה רוצה להביא אותם לסתום את החור.

ממה אנחנו בורחים? מהקב"ה אי אפשר לברוח. המשימה שלנו היא לקחת את המשבר, את השברים של החיים ובמקום לברוח ולרוץ מתוך הפחדים שלנו, במקום לנסות לתקן אחרים, ננסה לרוץ.. אל הקב"ה.

לרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, הגיע פעם בן דוד שהיה איש עשיר שירד מנכסיו. הוא פשט את הרגל וברח מהעיר. אחרי שהטלטל בדרכים שבועות, היה נראה מוזנח מאוד, בגדיו מוכתמים ושערו פרוע. הוא סיפר לרבי נתן כי הוא בדרכו לאודסה לבקש הלוואה של 20 אלף רובל מהדוד העשיר שלו, כדי לשקם את עסקיו.

נאנח רבי נתן "אוי, אתה לא רואה את עצמך, אבל איך שאתה נראה עכשיו, דודך העשיר אפילו לא ייתן לך להיכנס לביתו. אולי יזרוק לך מטבע רובל לצדקה.."

דמיינו לעצמכם איך אנחנו נראים כשאנחנו מתפללים להשם לצאת מהפחדים שלנו? ואנחנו גם נותנים לו את הרעיונות איך יוצאים, מי יוציא אותנו לעזור לנו... אנחנו נראים כמו קבצנים, מבקשים ממנו מתנות קטנות, כשהוא יכול לתת לנו חיים שלמים.

"אז מה אני אעשה?" שאלו את רבי נתן. "אתה בורח מ.. במקום לברוח אל..." והמשיך "תחזור לעיר שלך, ותברח לקב"ה". הוא שומע לעצתו, חוזר לעיר שלו. אחרי שפשט רגל ועכשיו הוא נראה כפושט יד. אחר זמן מה שהוא "נעלם מהשטח", חיפשו ומצאו שהוא יושב ולומד יומם ולילה. עשה תשובה והתחבר יותר חזק לדרך האמת. התרגשו והתארגנו יחד עשירי העיר ונתנו לו הלוואה גדולה שאפשרה לו להקים את העסק שלו מחדש.

גם אנחנו צריכים לברוח אל האחד יחיד ומיוחד. במקום לברוח, לבחור באמת. קושי זה הזמן לרוץ אל הקב"ה, כמו שהילדים רצים אלינו "אבא, עשו לי; אמא, לקחו לי". הקב"ה שובר לנו את החומות הדמיונות, ואת השריון שאנחנו עוטים על עצמנו כשאנחנו בטוחים שהכל זה אנחנו והשכל שלנו.

"גול על השם דרכך ובטח עליו והוא יעשה" יש זמן שצריך להפסיק לברוח, אלא להרפות. אם אנחנו מוצאים את העכברים, לא לרדוף אחריהם, אלא למצוא את החור ולסתום אותו. כשאנחנו מרגישים תסכול, אכזבה, משבר, פחד, עצב, רוצים לברוח ולעזוב את הכל. זה מביא אותנו למקום צר פנימי. לחץ כשהכל מכעיס ומעצבן.

כשמרגישים שהפחד מציף, לזכור שתוך הפחד יש מלאך של רחמים. הקב"ה נתן לנו את הפחד כדי לעצור, הוא קורא לנו להרפות. זה הזמן להתחבר לילד ולילדה שבתוכנו. לא לחפש פתרונות. ולא לתת לפחד לנהל לנו את החיים. אחרת נגלה כי גם כשנגיע למטרות, אנחנו עדיין לא מרוצים. להאמין שהקב"ה אוהב אותנו ושהכל לטובתנו.

כשנרגיש חשובים ושווים בעיני השם, נצליח להפוך את הפחד לדחף להתחבר לנפש, למלא את החורים בחומה, באהבה של הקב"ה.

הכותבת מרצה ומטפלת בפסיכותרפיה-אינטגרטיבית בגישת התחברות

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית