אאא

החל ממחר (ראשון), עולם התורה יחזור בהמוניו לחבוש את ספסלי בית המדרש, לאחר חופשת 'בין הזמנים', בה הלומדים אגרו כוחות והתכוננו כיאות לחודש אלול ול'זמן' החדש.

במסגרת 'כיכר גלובל', בהנחייתו של הרב בנימין גולדשמידט, הסכים נשיא ישיבת 'ליקווד' הרב אהרון קוטלר, נכדו של מקומם עולם התורה בארה"ב ונשיא מועצת גדולי התורה מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, לחשוף לראשונה טפח מתפקידו הבכיר בישיבה הגדולה בעולם לראשונה, כשהוא נפתח מול מצלמות 'כיכר השבת' ומדבר על הכל.

לראיונות הקודמים במסגרת 'כיכר גלובל'>

כבר כשהיה בגיל 30 - לפני כ-25 שנה - מונה ר' אהרון למנכ"ל הישיבה, ששמה הוא כידוע 'בית מדרש גבוה'. לא ייחוסו המשפחתי היה ה'טריגר' למינויו, כי בשביל לנהל ישיבה שכזו לא מספיק רק להיות 'מיוחס'; לר' אהרון ישנן יכולות ניהוליות נדירות, שמתבטאות גם בעסקיו הפרטיים. גם החן שהוא משרה סביבו, הוא חלק מסוד הצלחתו.

בארצות הברית, בשונה מישראל, קשה מאוד לנהל מעצמה כזו. שם, 'עולם התורה' אינו מובן מאליו. במהלך השנים בהן הרב קוטלר היה מנכ"ל הישיבה, הוא נתקל בקשיים מרובים, אך כל אלו לא מנעו ממנו להכפיל את כמות התלמידים ולהגדיל את הישיבה בכמות ובאיכות.

במהלך הראיון הנדיר, שהעניק הרב אהרון קוטלר ל'כיכר השבת', הוא מדבר על כל הנושאים הבוערים בעולם הישיבות וב'אם הישיבות' האמריקנית, ישיבת ליקווד. בשונה מאופיו בימי שגרה, הוא נפתח ומספר גם על רגשותיו.

בראיון המיוחד: ההבדלים בין עולם הישיבות בארץ למקבילו בארה"ב, העובדה שראשי הישיבות האמריקניות "מרשים" לעצמם להתערב בנעשה בישראל ואף לעתים לתפוס צד לטובת 'הפלג' והקושי המקומי מול ממשל שלא מעניק סיוע כלשהו ללומדי התורה.

הראיון המלא:

כמה בחורים לומדים היום בישיבת לייקווד?

1,300 בחורים, ועוד 5,400 אברכים.

כשסבא שלך הקים את הישיבה, הוא התחיל עם 15 בחורים, וכיום יש לכם מעל 6,000- 7,000 תלמידים בסך הכל?

הרב: בערך, כן.

אנשים נהגו לומר (בעבר) שישיבות הן בתי חרושת לגדולי ישראל, היום הם בתי חרושת ששומרים על אנשים כדתיים. אתה מסכים עם האמירה הזאת?

טוב, אני לא אוהב לחשוב שהן בתי חרושת לשום דבר, כי לבתי חרושת יש קונוטציה כל כך תעשייתית, שאתה כמעט מרגיש כאילו הם לא-אנושיים, או אנטי-אנושיים במובן מסוים. אם אתה חושב על זה, הישיבה היא מקום שבו אנשים רבים יכולים לפתח את הרוח האנושית.

ישיבת לייקווד (באדיבות המצלם, ללא קרדיט)
ישיבת לייקווד (באדיבות המצלם, ללא קרדיט)
הגדלה

אולי מונח טוב יותר יהיה קהילה, אבל כזו שמסורה לפיתוח הרוח והנפש. לנו, כיהודים, התורה תמיד היתה היסוד לפיתוח של הלבבות שלנו, של הנפשות שלנו, של האינטלקט שלנו, והיא (הישיבה) בהחלט המקום לכך. אז לא הייתי משתמש במונח 'בית חרושת"', אלא למשל קהילה, של אוסף אנשים גדול, שיש להם שאיפות ומטרות דומות מאוד בחיים.

היית אומר שבמובנים מסוימים אנחנו מקריבים איכות בשביל כמות?

אנחנו כל כך בררנים... בוא לא נהיה כל כך בררנים!  יש לנו מסורת יהודית אדירה, היא בת 3,300 שנה. המסורת הזו שייכת לכל יהודי. לכל יהודי יש את הזכות, וההזדמנות - אם זו ניתנת לו - להתחבר באמת לערכי התורה, שהם היסודות של להיות יהודי.

7,000 תלמידים? אפילו אם היו לנו 70,000, אפילו אם היו לנו 700,000 - לא היינו מתקרבים ליעד הזה, של יצירת עם יהודי עם הערכים המסורתיים ששמרו והחזיקו אותנו. אז יכול להיות 'טהרן' או שניים שאומר 'טוב, אם אני הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה אחרת'; תן להם לעשות את זה אחרת, אף אחד לא עוצר אותם...

בישראל אברך מקבל תמיכה מהממשלה. בנוסף, כל 'כולל' אוסף כסף, כדי להוסיף לאותו תלוש משכורת. איך אברכים מתפרנסים בישיבת לייקווד? האם יש תמיכה שהישיבה מספקת להם?

יש תמיכה שהישיבה מספקת. אני חושב שככלל, בוודאי בארצות הברית ובמידה רבה בארץ ישראל, ישנם אנשים שמאמינים בהשקעה בעתידו של העם היהודי, וזה אומר לממן ישיבות, לממן כוללים, לממן בתי ספר יסודי, לממן מוסדות תורה מכל סוג. אז אנחנו יוצאים ומגייסים כסף כמו כולם, ואנחנו מצליחים בכך בצורה צנועה. אנחנו רוצים להצליח הרבה יותר. 

תוכל לדבר קצת על הכוללים מחוץ לעיר, שהישיבה הייתה מעורבת בענייניהם, ומה יצא מזה?

קודם כל, היה לי העונג להעביר שלושה ימים עם אביך (הגר"פ גולדשמידט) בכנס 'רבני אירופה'. מדהים, יצאתי משם כל כך מלא השראה, וחי בהרגשה של 'וואו, איזה עולם יהודי אדיר יש גם באירופה'. באמריקה, בפרט בצפון אמריקה, הקהילות החזקות באמת הביאו כוללים קהילתיים לתוכן, והסיבה שלהן לעשות זאת, היא שלימוד תורה לא מיועד רק לילדים או למתבגרים.

אנחנו לא לומדים תורה רק כדי ללמוד איך להיות יהודים: אנחנו לומדים תורה כדי לחיות כיהודים, וכדי לעשות זאת אנחנו רוצים ללמוד תורה גם כמבוגרים. כשילד הולך לבית ספר, ילד לומד ש- 4=2+2. אני משתמש בזה כדוגמה מאוד פשטנית, אבל הם לומדים מיומנויות חיוניות מסוימות לחיים. זאת לא הסיבה שאנו לומדים תורה.

אנחנו לומדים תורה כי זה חלק בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו עם הספר, עם התורה, ואנחנו לומדים אותה כדי לחיות חיים של תורה שיחברו אותנו לה', שימלאו אותנו כבני אדם, יחברו אותנו לייעוד שלנו עצמו, פה בעולם. התורה מיועדת לכולם, כולל מבוגרים.

לכן קהילות שרוצות באמת לבנות מעורבות חזקה בקרב הצעירים, רוצות לראות את המשפחות הצעירות שלהן לומדות תורה, לומדות ומחוברות, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא על ידי יצירת כולל קהילתי והבאת משפחות אברכים צעירות כמודל לחיקוי, כמרכז ללימוד תורה בתוכן.

מה זה "הפריזר", ואיך הוא התחיל?

אני כל כך מוטרד שאנשים מתעכבים על '"קוצו של יוד", והסיבה היא, כי הם מאבדים את התמונה המלאה. אם קנית רכב חדש, ואתה שואל אותי: איך בדיוק פועלת חגורת הבטיחות? אז תראה, אם הרכב היה לאדה רוסית, והחגורה היא הדבר היחידי שעובד – ואם זה אכן חגורה שמתפקדת, אז השאלה היתה די מעניינת. אבל זה כל כך ממוקד וצר, זה כל כך קטן, שזה לא משקף (מאפיין) את לייקווד בשום דרך. 

מי התחיל את הנוהל הזה, ר' אהרון או זה דבר שהונהג רק בדור האחרון?

ראשי הישיבה של ימינו התחילו את זה, בהתאם לשינוים בנורמות החברתיות. יותר בחורים נוטים לנסוע לארץ ישראל לתקופת מה, ואז הם חוזרים לישיבה ללמוד. כאן זה מקום רציני ביותר אף אחד לא מבזבז זמן.

בחור ישראלי, שרוצה לבוא, לומד בארץ ישראל, רוצה לראות את אמריקה, רוצה לראות עולם, רוצה לבוא ל"זמן" לBMG (לייקווד) ללמוד. הוא רוצה ללמוד, אבל הוא צריך, מה שנקרא, בשביל "חיזוק". האם זה דבר שאתם מעודדים או מקבלים, או שזה דבר שאתם לא מעוניינים לראות?

הבחור יעבור בדיוק את אותו התהליך שכולם עוברים. בחינה אינטנסיבית, הערכה של עד כמה הוא רציני, הערכה של מהן המטרות והשאיפות שלו, והכי חשוב: הערכה של עד כמה הוא יצליח כאן. אם מישהו מנסה להתקבל, אתה יכול להיות הבחור הכי חכם שמגיע מכל ישיבה, אם אנחנו לא חושבים שתצליח כאן, אנחנו נגיד לך את זה.

בסוף זו שאלה של 'עד כמה אתה תצליח כאן, מה המניע שלך, מהן היכולות שלך, האם אתה יכול לעמוד בתוכנית, האם אתה הולך להצליח', וזה לא שונה... זה צריך להיות נכון לכל מוסד. לנו לא משנה אם אתה בא מזימבבואה, או ארץ ישראל. אנחנו בהחלט מעדיפים אנשים מארץ ישראל, אבל לנו לא משנה מאיפה אתה בא.

בחורים מעטים מאוד נזרקים מBMG (לייקווד). אחד התלמידים המפורסמים יותר שכן נזרק היה שלמה קרליבך. האגדה מספרת שהוא הלחין את השיר "לולי תורתך שעשועי" אחרי שר' אהרן זרק אותו בעודו יושב על המדרגות בדרכו החוצה מהישיבה. האם יש משהו שאתה יודע על הסיפור הזה, האם הוא נכון?

אחד הדברים שאני אוהב בתפקיד שלי הוא שיש הרבה מיתוסים שאני שומע, שכל כך מקובלים בציבור, שהם בעצם מספקים, אתה יכול לקרוא לזה במובן מסוים, נחמה להמונים. המיתוסים האלה משתרשים בציבור.

שלמה קרליבך (ארכיון)
שלמה קרליבך (ארכיון)
הגדלה

שלמה קרליבך מעולם לא נזרק מלייקווד. ר' אהרן אהב אותו, הוא היה כפי שכולנו יודעים, בעל נטייה מוזיקלית מדהימה, הוא ניגן בגיטרה ב'שבע ברכות' של הוריי, הם עשו קומזיץ, הם כיבו את האורות בחדר, ישבו על הרצפה. אני לא יודע עד כמה הוא למד, אני לא הייתי שם אז, אבל אני יכול להעריך שבנקודה כלשהי בחייו, הדחף והעניין המוזיקלי שלו עברו את הרצון שלו ללמוד בישיבה.

בנוסף, אחד הדברים שצריך לזכור הוא שלייקווד היא לא מערכת חיים, וגם כולל זה לא מערכת חיים. זה נכון לכולם, ובוודאי בימים של ר' אהרן, שאנשים היו בישיבה מספר מסוים של שנים, ואז הם יצאו. זאת הייתה הנורמה. אז מעולם לא בדקתי את היסטוריית הרישום של שלמה קרליבך, האם הוא נשאר בישיבה יותר מהנורמה או פחות מהנורמה, אבל הוא בהחלט לא נזרק מלייקווד. זה מיתוס.

והוא גם לא הלחין את "לולי תורתך שעשועי" בעודו יושב על המדרגות?

אני לא יודע איפה הוא הלחין את זה, אבל זה נותן לאנשים נחמה. אנשים אוהבים לחשוב שיש מתח בין הלימוד האינטלקטואלי - וזה נכון אולי רק לאלה שמעולם לא למדו 'בלאט (דף) גמרא' - לבין הרגש שבשירה ובריקוד והכל. ורווחת דעה שאומרת, כאילו ישנה יצירתיות שמדוכאת בין כותלי הישיבה. אני לא קונה את המיתוס הזה, אבל הסיפור שאולי קרליבך נזרק מהישיבה מזין את הטענה שאין מקום לבעלי כישרון כמו שלו בישיבה.

לדעת הרב, מהו האתגר הגדול ביותר שאורב לבחור ישיבה היום?

דיברתי על כך בכנס רבני אירופה, אליו הזמין אותי אביך, ואמרתי שאנחנו האמריקאים התברכנו בשלושת ה-A: בשפע (Abundance) – הרי יש לנו כל כך הרבה מכל מה שמתחשק – כנס לכל בית אמריקאי, אפילו בבתים העניים יש כל כך הרבה שפע ורכוש, כמות אדירה של שפע - בהרבה חוצפה (Arrogance), "האמריקאי המכוער", המיתוס הזה שקיימת איזושהי רמה של חוצפה בקרב האמריקאים, אך ישנה גם רמה מסוימת של אפתיה; מצוות אנשים מלומדה. זה קל מאוד. קל מאוד לפתח אפתיה כאשר יש לך עודף של שפע.

לכן נראה לי שקיימת רמה מסוימת של נוחות שאנו עלולים לפתח כאן בארצות הברית. אותה מסירות נפש, אותם אתגרים בוערים, הם בהחלט לא המציאות של כל אחד. בוודאי ישנם רבים שחווים אתגרים והקרבה גדולה כדי להקדיש את עצמם להבאת תורה לחייהם, אך לאחרים זוהי דרך חיים, מציאות שהם נולדו לתוכה, והם ברי מזל שנולדו לתוכה, ואולי הם אף פעם לא קבלו החלטה יזומה: "זהו דבר מאוד מאוד חשוב לי". וזה עלול להביא לאפתיה. לכן אם ישנו אתגר שעומד בפני כלל ישראל בכלל, אני חושב שזהו האפתיה של כל דור ודור.

מרן הגר''א קוטלר זצוק''ל (צילום: 'מושימי', wikimedia)
מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל (צילום: 'מושימי', wikimedia)
הגדלה

לו היה ר' אהרון רואה את לייקווד היום...

הו, הוא היה ממש שמח.

היה שמח?

היה מאושר! רק היה אומר שצריך עוד!

אתה חושב שזה היה החזון שלו? כמה יהודים יש בלייקווד היום?

אולי 95 אלף.

95 אלף! וב-1943, כשהוא התחיל, כמה היו?

95 אלף זה כלום. אנחנו לא יכולים לחיות בבועה. אנחנו לא יכולים פשוט לצאת ולומר, וואו, 95 אלף. זה טיפה בים. זה כמו עיר בגודל קטן מאוד בכל מקום באמריקה. יש 300 ומשהו מיליון אמריקאים, 350 מיליון אמריקאים, מיליונים רבים של יהודים, מהי קהילה קטנה של 90 אלף? זה כלום, זה טיפה בים.

אחד הדברים שהרשימו אותי עמוקות כשלמדתי בישיבה, היא ההרמוניה המופלאה בין ראשי הישיבה הרב מלכיאל קוטלר, הרב דוד שוסטאל, הרב ירוחם אולשין, הרב ישראל ניומאן והמשגיח הרב מתתיהו סלומון. ראיתי רבים יותר נלחמים על הרבה פחות. איך אתה מסביר, לא רק את היעדר המחלוקת הזה, אלא גם את ההרמוניה בין מנהיגי הישיבה?

הסופר סיימון סיינק מדבר תמיד על "תתחילו עם למה". יש פה 'למה' כל כך ברור. ותראה, אם היינו מאוד מצליחים, אז היית יכול להתחיל לריב. אבל יש לנו כל כך הרבה עבודה לעשות, למי יש זמן לריב, למי יש כוח להתווכח, יש כל כך הרבה לעשות. אתה רוצה לבנות תורה? זה כמו זהב מושלך ברחובות. כל אדם יכול לעשות את זה.

אתה יכול לעשות את זה בלייקווד, אתה יכול לעשות את זה מחוץ ללייקווד. אתה יכול לעשות את זה כרב, כ'בעל-בית', כאיש, כאישה, כילד - זה לא משנה. יש כל כך הרבה לעשות, והשגנו כל כך מעט, איך אנחנו יכולים לבזבז את הזמן שלנו בלהתווכח ולריב והכל.

בישראל כן מוצאים זמן להתווכח. בתוך הקהילה הליטאית יש פיצול ענק בין הזרם המרכזי של הקהילה הליטאית לבין 'הפלג'; אתה מרגיש שזה ראוי למנהיגים דתיים, מנהיגים רוחניים באמריקה, להתערב במחלוקת הזו?

אני חושב ש'כל ישראל ערבים זה לזה', ואני חושב שיהודים ידועים כבעלי דעות, אז תמיד יהיו יהודים שיש להם דעות על דברים שמשפיעים על אחרים. זה גם היסטורי. תמיד כך היה המצב. בעיני השאלה האמתית היא, אם אתה הולך להתערב, קודם כל שיהיו לך מניעים טהורים. שנית, אם אתה הולך להתערב תדע מה אתה עושה, תלמד את העובדות, ותנסה להיות תוספת חיובית לנקודת מבט.

הדבר המעניין הוא, ואולי זה סגנון אמריקאי, אבל אפילו אנשים שיש ביניהם חילוקי דעות, לעתים קרובות הוויכוחים שלהם מעצימים אחד את השני. לאברהם לינקולן היה "צוות של יריבים" – קבינט של שרים שהתווכחו ביניהם... אז בנוגע להרמוניה מושלמת, קיימת קצת גוזמה, קצת הערכת יתר; כל איש עסקים גדול יגיד לך שהרמוניה מושלמת מסביב לשולחן הדיונים היא מתכון בטוח לכישלון.

צריך מגוון של קולות, שמדגישים אתגרים שונים והיבטים שונים, ואין אדם בודד בימנו שמסוגל להכיל את מכלול הדעות. אז בוא נתן מקום לגיוון. ולא רק גיוון בדרך, אלא גם גיוון במחשבה. אם אנשים רוצים להתווכח, לא להסכים זה לא בהכרח זה דבר רע. כמובן, אם נעשה כך, זה לא פוטר אותנו מכל המחויבויות שלנו לחיות כבני תורה: ללא לשון הרע, ללא רכילות, ללא הוצאת שם רע, ללא מחלוקת. אז אתה די מוגבל באיך אתה עושה את זה, אבל אם תלך לפי זה, זה ייצור שיח פורה.

לאחרונה, נפטר הרב נתן קמינצקי. יהודי מיוחד, שהפך מוקד לדיון סוער בעקבות הספר שכתב, שנתפס כפוגע בעיני רבים מתלמידיו של סבך. 'אחרי מות - קדושים אמור'... תוכל לחלוק כמה מילים עליו?

ובכן, קודם כל, אמי ע"ה, שמשה מקור מרכזי לספרו – אז... אני בטוח שאתה יודע, משפחות קוטלר וקמינצקי קרובות אחת לשנייה מאוד. ואני לא בטוח שהתלמידים של סבי היו אלה שהתנגדו לספרים – אולי היו אחד או שניים שלקחו כמשימה להילחם בספר.

אני בעצמי קראתי את הספר. הרגשתי שהוא משקף את גאונותו של ר' נתן קמינצקי. גם חשבתי שהספר קצת דחוס מדי, לא במובן רע, אלא דחוס מדי לציבור הקוראים הממוצע. בהשוואה למה שנקרא באמריקה "ביוגרפיית ארטסקרול" הטיפוסית, ספר זה נכתב בסגנון שונה מאוד ופונה לקהל שונה מאוד. כשנכתב, היו רק מעטות הביוגרפיות הללו.

לדעתי האישית, לא היה צריך להחרים אותו. אחרים לא הסכימו. אני לא איזה 'דעת תורה', אז זה נתון בידם. אני חושב שהוא היה יהודי מיוחד מאוד, וזה עצוב שהעניין עבר למישור האישי. הוא פעל לשם שמיים, 'להגדיל תורה ולהאדירה', להדגיש ולתאר איך נוצרים גדולי ישראל, בהתאם לכותרת: "עשייתו של גדול".

כשגדלת בתור בנו של ר' שניאור קוטלר. איך זה היה, לגדול לאורו – או אולי בצלו - של אבא כה גדול? במורשתו?

באותם ימים לא היה כל כך אור או צל, לייקווד הייתה קטנה כל כך, היה זה בדיוק כמו לגדול בתוך משפחה קטנה. כשאתה גדל עם מישהו, אתה מניח שזוהי הנורמה. אתה לא מכיר במה שיש לך, עד שאתה רואה שזה משהו יוצא מן הכלל.

לכן כשגדלתי עם אבי, חשבתי שככה זה, זאת הנורמה. וכשגדלתי, התבגרתי, יצאתי מהבית – פתאום הבנתי שזה משהו די בלתי רגיל. ואז אתה מתחיל לבחון את זה, ואתה אומר: בוא נראה, מה הופך אותו ליוצא דופן כל כך. אבל כילד, הנחתי שזה מה שאבות עושים.

האם היית נתון תחת לחץ בשל זה?

שוב, אתה חושב שזו הנורמה, אז אם, להבדיל, הייתי גדל בבית על העץ, וכל יום מישהו היה לוקח חבל ומעלה אוכל לבית העץ שלי, הייתי חושב שזה נורמלי, ככה גדלים. זה מאוד יוצא דופן.

אנשי עסקים מובילים רבים שיבחו, בצד כישרונות רבים אחרים, את מיומנויות המנהיגות הניהולית שלך. הפכת את הישיבה למיזם מסודר להפליא. כשאני הגעתי לישיבה, הייתי המום לראות שיש בר-קודים והכל ממוספר, ויש לכם אלפי בחורים שמאורגנים ב"חבורות", כל בית מדרש, המוסד, ובכלל המערכת הזאת - כל כך שיטתית, מאורגנת ומסודרת. איך זה קרה, איך נפחת חיים בחזון הזה?

אני חושב שישיבת 'נר ישראל' בבולטימור, בהחלט היוותה מודל לחיקוי עבורי. הרב נויברגר הוא השיא של רמה מדהימה, לא רק של מסירות נפש אלא רמה מפעימה של יצירת ישיבה נהדרת. אני חושב שישיבת פוניבז' הייתה מיוסדת על המודל המצוין הזה, וגם 'חכמי לובלין'. 

בנוגע ללייקווד - צמיחה והתרחבות בעסקים, כמו בכל דבר, יכולה להוות אתגר. כמו למשל אם יש לך רכב דו-מושבי, יש בו מקום לך ולאשתך. אם יש לך שני ילדים – אתה כבר צריך ארבעה מושבים. אם יש לך שישה ילדים וברכב שלך יש ארבעה מושבים, עליך להתרחב. בשלב מסוים ייתכן ותצטרך שני רכבים. בשלב מסוים העיר עשויה להזדקק לרכבת. בהמשך גם הרכבת אינה מספיקה, וצריך כביש מהיר.

להתרחב, ללמוד להתרחב, זה חשוב ביותר בתהליך הצמיחה. עבור לייקווד – צמחנו מהר מאוד. היינו צריכים להתאים את עצמנו לצמיחה זאת. ברוך השם, היינו ברי מזל והצלחנו, היו לנו – גם לי אישית – מנטורים נהדרים, אנשים שעזרו לי, תמכו בי רבות.

מי היו המנטורים שלך?

היו לי די הרבה במהלך השנים. גדליה ווינברג היה הראשון בדירקטוריון של בית המדרש הגבוה. אברהם בידרמן, יוסי רידר, משה זפיר, שרולי ברגר, איירה זיכרמן, אריה פרנס – והרשימה נמשכת. שלומי פייגנבאום, שימי גליק, הווארד פרידמן, דוד גרונר, מאירי גיליס – כולם פשוט אנשים רגילים יוצאים מן הכלל, מאוד מצליחים, ה' נתן להם הצלחה, ורבים אחרים, מהם אני לומד עד היום. אני מנסה לקחת מהם את הכי טוב שאנחנו יכולים, וליישם את זה בישיבה.

הישיבה גדלה כל כך: אפשר לבחור 'חבורה' בכל אחת מסוגיות הש"ס, כל מסכת, אפשר לבחור מבתי מדרש רבים, יש 'חבורה' שמתקדמת מהר, ולאט, יש 'חבורות' עם מבחנים, ו'חבורות' בלי מבחנים, יש 'חבורות' שמגיעות מישיבות מסוימות, יש מרקע מגוון, באמת אפשר למצוא כל מה שתרצה, שזה נהדר. השאלה היא, איך אתם שומרים על החום, איך אתם מוודאים שזה לא הופך לאוניברסיטה פתוחה? איך אתם שומרים על רוח? אפילו כשהייתי בישיבת חברון, היו 180 בחורים בשיעור, הרגשת חיבור, הכרת כל בחור בשיעור שלך. איך אתם שומרים על תחושה ורוח של ישיבה, כשזה פשוט כל כך גדול?

הפרקטלים של מנדלברוט (מתכונת גיאומטרית) מראים שפעמים רבות כשיש לנו תבניות גדולות, הן בעצם רק מספר תבניות קטנות יותר שחוזרות על עצמן. המושג 'חבורה' משמעותו שיש לך קבוצה קטנה שלומדת בתוך קבוצה גדולה יותר. בתוך ה'חבורה' יש תחושה של משפחה. יש הרגשה של קשר אמיתי, תחושה של משימה משותפת, מטרה משותפת, "אנחנו בזה יחד", הם יוצאים למטלה קשה, והם יגיעו ליעדם.

אם מישהו רוצה לעבור ל'חבורה' אחרת, זה אפשרי. זה יכול לקחת קצת זמן, להתאקלם לאווירה החדשה של ה'חבורה' החדשה. אפשר לעשות את זה. הסיבה שהם באים ללייקווד בכמויות כאלה, היא דווקא שיטת ה'חבורות'. יש כאן הרבה ישיבות קטנות תחת מטרייה אחת.

אם אתה לומד בישיבה בניו-יורק, והם לומדים מסכת כתובות באותו 'זמן', אבל אתה רוצה ללמוד הלכה – אז חברי היקר, אתה בחוץ. אם אתה רוצה ללמוד 'חושן משפט', וחושן משפט לוקח חמש שנים ללמוד, והם התחילו לפני שלוש שנים – עליך לחכות שנתיים, ואתה שוב בחוץ. כאן תמיד תמצא 'חבורה' שאתה רוצה, ואם לא - אתה מוזמן ליזום אחת חדשה, ולראות אם יש מישהו שרוצה להצטרף אליך, ותוכלו לעשות ולבנות את זה יחד.

לכן כאן זה באמת סדרה של משפחות קטנטנות ממוזגות יחד, הן ניידות מאוד וגמישות מאוד, אבל הן קבוצות קטנות שפועלות בתוך השלם.

כמה שנים בוגר ממוצע של לייקווד יושב ולומד ב'כולל' אחרי שהוא מתחתן?

שש שנים. אבל זה מספר ממוצע, לכן הוא חסר משמעות.

אברכים בלייקווד (באדיבות המצלם, ללא קרדיט)
אברכים בלייקווד (באדיבות המצלם, ללא קרדיט)
הגדלה

האם יש תכניות שעוזרות להם להסתגל, להתחיל להתפרנס אחרי שהם עוזבים את הכולל?

ברוך השם, חווינו הצלחה מדהימה בכך שפעם הייתה תחזית שמודל חיי התורה לא בר קיימא, אבל 'הארון נושא את נושאיו', יש אקלים עסקי בריא מאוד כאן בלייקווד. מספר מדהים של סטארט-אפים, מספר מדהים של מקומות עבודה, חברות, יהודים נאמנים לתורה, הם מהווים עובדים יוצאים מן הכלל.

יש חברות רבות שנמשכות לכוח העבודה הזה, האנשים חכמים מאוד, הם מוכשרים מאוד, הם קולטים מידע חדש, הם לומדים כל החיים, אז לא מפריע להם ללמוד דבר חדש. יש להם מידות טובות מאוד והם יוצרים כוח עבודה מעולה, אז יש פה אקלים עסקי טוב. לכן אם בן תורה רוצה להיכנס לשוק העבודה, אין מחסור בהזדמנויות.

מה יותר קשה, לקבל משרה תורנית ('שטעלע') או למצוא פרנסה באפיק אחר?

משכורת של רב היא בדרך כלל נמוכה יותר. אם אתה הולך להיות רב במקום כמו סיאטל או אורגון... או בכל מקום ברחבי מדינות הליבה של אמריקה, כנראה יהיה לך קשה להתפרנס.

איפה אתה רואה את לייקווד, ובפרט את בית המדרש הגבוה, עומד בעוד 25 שנה?

אם נצליח, אולי נוכל להגיע לשינוי נוסף בתודעה, באופן בו אנשים תופסים את חיי העידן המודרני. עברנו כבר כמה שינויים כאלה. הרעיון שאתה באמת רוצה לעסוק בתורה לאורך כל חייך, הוא שינוי בתודעה. וזה באמת מתרחש. אם זה משתרש והופך לנורמה – תהיה לזה השפעה אדירה על כלל ישראל.

אזי יהיה כאן היתוך אמיתי של תלמידי ובוגרי ישיבה, ובעלי בתים שכולם נרתמים לכיוון אחד. זה לוקח זמן. דרושים דורות כדי לספוג את הערכים, ללמד אותם לילדים, ולילדים - לרצות להמשיך בדרך.

ראינו כמה שינויים כאלה מאז תקופת סבי, כאשר אנשים אמרו שהוא השתגע, או בוודאי חשבו שהוא משוגע, תקפו אותו על רעיונות 'אנטי-אמריקאים' – זה היה השינוי הראשון, ואז היה לאנשים קשה להבין את הרעיון של הכולל, וזה היה השינוי הנוסף, היה לאנשים קשה לקבל ולהאמין שאפשר לחיות כיהודי תורני אותנטי, לגמרי בתוך העולם המודרני, בלי להפסיד כלום בגלל שאתה חי כיהודי תורני, שיהיו לך חיים טובים ממש – בעולם הזה ובעולם הבא, ולשם זה נוצרת: לחיות בדרך מסוימת, והתורה תעזור לך לעשות זאת. זה לוקח דורות כדי שאנשים יבינו את זה.

לכן תקוותי היא, שנראה שינויים כאלה בעתיד, שהאדם הממוצע יגיד: אתה יודע מה, תורה היא משהו שאני ממש רוצה שיהיה לי, אולי מעולם לא טעמתי את זה, אני רוצה לטעום את זה, לדעת את זה... ואם כבר היה את זה ליהודי – שירצו להמשיך אותו לאורך כל חייהם בתור אלמנט פעיל, משהו שמהווה ערך יסוד שמוביל אותי, והופך אותי למי שאני באמת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לנגד כל ההצלחה של לייקווד, ישנה עליה בתקיפות אנטישמיות, ספציפית במחוז שלכם, אושן קאונטי. מה בדיוק קורה, והאם אתה מודאג?

אנחנו מסתכלים מנקודת מבט כל כך צרה - ואולי כל כך חסר לנו ידע היסטורי, שאנחנו מופתעים כל פעם שאנו רואים דברים שהם טבעיים לגמרי. לא הייתה בכל ההיסטוריה היהודית קהילה יהודית משגשגת שלא הייתה לה התנגדות. החיים שלנו הם יוצאי דופן, סוג אחר של חיים. וזה תמיד ירגיז אנשים מסוימים.

האחריות שלנו היא להימנע מזה, ככל האפשר. אך במידה מסוימת, לדעתי, זה תמיד היה התנאי שליווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה, וזה חלק מחיינו כיהודים. אינני בטוח שזה לגמרי רע, או לגמרי טוב. אך זה פשוט חלק מהמציאות שלנו. זה טבעי.

אם קורה שמישהו ירק על רב בדיסלדורף, ועוד רב בעיירה יהודית קטנה בגרמניה שיצא מבניין העירייה ומישהו צרח עליו – או בצרפת, או בבריטניה קיימים אתגרים עצומים, בבלגיה – בעיות עם השחיטה – זה לא משהו חדש, לא משהו יוצא מן הכלל.

הרב אהרון קוטלר, תודה רבה לך על זמנך!

תודה לך.