אאא

"ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", חיבור ישיר יש להם, אנשים של צורה הם אנשי ירושלים "יראים ושלמים" כך כונו בפי העם, די לפגוש באיש ירושלים בשביל לקבל קצת יראת שמים - נהגו לומר אנשי הגולה.

"אנשי ירושלים" מה יש בהם באנשי ירושלים? אנשים שלווים ומוכנסים הם, צועדים בצניעות ובחוסר נוכחות, כשל רודפים הם את הצל של עצמם, לבושים בבגדים המרובים כמנהגם ככהן גדול, הילדים שבהם שוהים בבית התשב"ר וכשיוצאים ממהרים לבית שלא להיכשל במה שלא צריך ברחוב, ושרה הנה היא באוהל, חכמת נשים בנתה ביתה, חוכמת נשות ירושלים וצניעותן נודעו בשערים בשערי קדושה ושערי רוח הקודש.

סיפורי חכמה קדושה וטהרה עברו מפה לאוזן בדממה אודות פיקחותם של אנשי ונשות ירושלים, חכמה פשוטה אך עמוקה, חכמה שלא פעם הצילה חיי אדם בשעת גזירה, או שלום בית שהיה בסכנה, ובוודאי העבירה את מסורת קדושת אנשי ירושלים בטהרתה ללא שיטות חינוכיות או פדגוגיות, פשוט זה עבר לדור הבא.

ואנשי הגולה... אנשי הגולה היו מכבדים להם, היו ממתינים בקוצר רוח לשמוע את חכמת חייהם של אנשי ירושלים,  והמדרש על הפסוק באיכה "רַבָּתִי בַגּוֹיִם" כותב: "והלא כבר נאמר "רַבָּתִי עָם" ומה תלמוד לומר "רַבָּתִי בַגּוֹיִם" אלא רבתי בדעות! רבי הונא בשם רבי יוסי בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה היו מציעים לו קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו".

כל מקום שהגיע איש מאנשי ירושלים, הוא מילא עולמות, הוא רק הגיע הציעו לו כסא כדי שלא יתעייף וירצה ללכת מהר, ובקשו לשמוע את חכמתו, את חכמת ירושלים, כך מספר לנו רבי הונא.

וגם אנשי התלמוד בבלי שלחו להתייעץ באנשי ארץ הקודש, אנשי תלמוד שבארץ הקודש, שחיבורם לא נקרא תלמוד ארץ ישראל אלא תלמוד ירושלמי, כי שאבו את חכמתם מירושלים משוש כל הארץ.

מה יש בהם באנשי ירושלים, הם לא דומיננטיים, הם לא מקצועיים, הם לא פדגוגיים, הם אנשי ירושלים... אז מה היה בהם, עוד בדורות האחרונים זכינו לראות את אותם אנשי ירושלים של מעלה, כאלו שרגלם מוצב ארצה וראשם בשמים, קדושה עליונה ובלתי נתפסת.

בירושלים יש חוסר, שזהו השלמות! אדם שמרגיש שהוא מושלם הוא איננו זקוק להשלמה וליידע נוסף, אדם השלם הוא כלי מלא גאווה, לא כך אנשי ירושלים שחייו היו סביב הקודש והמקדש והוא ידע שהשלמות האמתית זה עבודת ה' בבית הגדול והקדוש = קרבת אלוקים! ושלמות יש רק לה' "אחד", רק הוא שלם בכל השלמויות, בשר ודם הוא חסר מטבעו, וכשחיים סביב מציאות חיים שכזו אזי זוהי השלמות הטובה של בשר ודם לדעת שהוא חסר!

ירושלים – שמה כאומרת ראו שלמות שבי, בי אבל רק בי, בעבודת המקדש שבי, בקרבת אלוקים שבי, בטהרת החטאים שבי, ומשם נוצרה דמותם העדינה והאצילית והבלתי תופסת מקום של אנשי ירושלים, חכמתם הבלתי פוסקת מול ענוותם הבלתי נתפסת, מקסימום ומינימום יחד, מקסימום אצילות במינימום אנוכיות.

חז"ל קבעו לנו שחתן ביום חופתו מניח על ראשו אפר, שהבונה בית מושלם ויפה משייר אמה על אמה בכניסה לבית בדווקא, כי זהו החורבן ההבנה שאנו חסרים! שבמקום השיא שלנו יש חוסר, ואין זה משהו שחסר אלא השיא של השיאים, זה מבטא את ירושלים יותר מכל דבר אחר "העדר שלמות"!

חכמתם של אנשי ירושלים הגיע אליהם מתוך הידיעה האמתית הפנימית שהם אנשים חסרים, שהם לא שלמים שאין שלמות בבשר ודם, ותחושה זו הגיע אליהם מתוך ידיעה זו, כל החלטה הגיע מתוך הענווה הזו, מתוך החיסרון הזה, זוהי הייתה מהותם ומעלתם,

וכשחרב הבית, גדלה עוד יותר תחושת החיסרון, וכל החיים נסובו סביב חסרון זה, בתקנות שונות ורבות החדירו גדולי ירושלים את החורבן אל פנימיות חייהם, החיסרון שהיה קיים בבסיסו לפני החורבן, הפך למהות החיים,  שפת האם שלהם נעשתה ל "שפת ירושלים", חסרון חורבן.

איך ניתן לחיות את חורבן הקודש והמקדש? האם בדורנו ניתן להתחבר למהות חסרונה של ירושלים ולהבין בכלל מהו חורבן הבית?

אדם שמרגיש שהוא אדם מושלם כבר אין הוא כלי שיכול להכיל את ירושלים קודם חורבנה ובוודאי אחר חורבנה, רק מי שחי בענווה, בתחושת חוסר, יכול להתחבר למהותה של ירושלים ובכלל זה לחורבנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אסור לו לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, מי שממלא פיו שחוק זה מעיד על תחושת שלמות גשמית, רק מי שמבין שהשמחה שבלב היא המותרת, ומשאיר את פיו ריק משחוק כאותה אמה על אמה שאיננה מסוידת בבית, רק הוא ימלא פיו שחוק לעתיד לבוא! כי כל המתאבל זוכה זו איננה רק ברכה או הבטחה אלא מציאות אם אתה מתאבל אז יש בך את היכולת להכיל את מציאות ירושלים ובית המקדש.

שפה אחרת יש לה לירושלים, שפת הסימנים החסרים, שפה שמי שהופך אותה לשפת האם שלו זוכה להתחבר למהותה, אך מי שזוהי השפה השניה שלו  הרי הוא מנותק מעיר שחוברה לה יחדיו.

"כל המתאבל על ירושלים..." האבל הוא על העדר תחושת ה"ירושלים" על המחשבה שאנו מושלמים, אך כל המתאבל על כך שהוא נעדר תחושת שייכות, זוכה ורואה בבניינה, כי עצם השאיפה לדעת שאני אדם חסר מקשר אותי למהותה של ירושלים ובכך נזכה שיקויים בנו "ובנה אותה בקרוב בימנו בנין עולם"

 

יהי רצון שנזכה לנחמת ציון וירושלים עוד בשנה זו

 

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין