אאא

סערת עפולה חידדה את מצבן של שהנשים החרדיות: האחרונות בשרשרת המזון החברתית במדינת ישראל 2019. לא צריך להיות חרדי כדי להבין שיש כאן ניסיון נבזי להנדס את הציבור החרדי באופן פטרוני ומקומם, שאין שני לו כלפיי אף מגזר במדינת ישראל.

אני יודעת מה זה להיות אישה חרדית, אשת אברך מהמיינסטרים. לא השתתפתי באירוע אם לא היה נעשה בהפרדה בין נשים לגברים, כי לא הייתי חשה בנוח כאשר לצידי יושב גבר זר. בשבת האחרונה קראנו את הפטרת חזון ישעיהו בן אמוץ הנביא, שאמר כי הגלות הגיעה בגלל שלא שמרו על המשפט – ואילו הגאולה תבוא על ידי המשפט: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָֽה".

בעיצומו של צום ט' באב, ביום שמסמל יותר מכל חורבן לאומי, רוחני וחברתי, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת שאסרה לקיים אירוע לתושביה החרדים של עפולה בהפרדה מגדרית. לאחר שבית המשפט המחוזי ביטל את ההחלטה ההיא, מיהרה שדולת הנשים לעליון.

אחת הטענות המרכזיות שנשמעת בתוך השיח מצד מתנגדי ההפרדה, היא: "נפרד אינו שווה" (הלקוח מפסק דין Brown v. Board of Education of Topeka, שניתן על ידי ביהמ"ש העליון בארה"ב במאבק בסגרגציה בבתי הספר). שם דובר בהפרדה מדינתית שמנעה מבני קבוצה אחת (שחורים) אפשרות ללמוד יחד עם בני קבוצה אחרת (לבנים). להפרדה לא היה טעם מהותי, והיא התבססה על בסיס גזעני בלבד, "מלמעלה", מבלי שלבני הקבוצה תהיה אפשרות בחירה.

בשונה מכך, ההפרדה המגדרית הנהוגה בחברה החרדית היא פרקטיקה נוהגת, מקובלת ומבוקשת על ידי הפרטים בתוך החברה, ונעשית מתוך ולאור חוקי התורה אשר מנחים אותם לשמירה מהתערבבות עם בני המין השני, כאשר היא חולשת לאורך ולרוחב עולם התוכן התרבותי.

לא כל הפרדה היא הדרה

נפרדוּת לא מקעקעת בהכרח את עקרון השיוויון ובוודאי שאיננה פוגעת תמיד בזכויות אדם. הדיון השטוח בערך השיוויון פוגע בשיח, שכן לא כל הפרדה היא הדרה. צריך להבחין בין הפרדה לגיטימית לשאינה כזאת.

הפרדה מגדרית הנהוגה בתוך החברה החרדית אינה פוגעת בנשים, אינה מבזה אותן, אלא היא מגשימה את חירותן לצרוך תרבות באופן שעונה על הערכים שאימצו לחיקן ולכן היא הפרדה לגיטימית, מאחר וההפרדה היא מרצון ולא נעשית בכפייה, היררכיה, השפלה או בוז.

אחד הדברים היפים שניתנו לנשים החרדיות היא ההפרדה, בכך שהמחיצה מסירה מהן את ההגבלות לרקוד ולעשות בגופן כרצונן – מה שלא תעשנה אם יהיו עיניים גבריות שצופות בהן. באירוע תרבות זה הזמן שלהן לבטא את עצמן. אותו הדין מתקיים ביחס לחוף מעורב, וזו למעשה ההיבדלות מרצון שמציאות עם גברים לא מאפשרת.

ההיבדלות מרצון קיבלה ביטוי חריף יותר דווקא בפמיניזם הרדיקלי, שחלקים בו דגלו בהיפרדות בטענה כי מרחב מעורב מזיק לנשים. אלו תפיסות קיצון רדיקליות, אך השורה התחתונה היא שיש הבדל בין היבדלות מרצון במקום של פגיעות בלי להיפגע, לבין היבדלות בכפייה שיש לה השלכות על מוביליות חברתית.

אוסרים עלינו לצרוך את התרבות שלנו

הניסיון הנפסד של שדולה חילונית להילחם על הדרתן של נשים חרדיות, בשעה שהן עצמן מדירות אותנו מהשיח ומהדיון - משפילה ומבזה אותנו כאשר מדברים עלינו "מעל הראש" שלנו כאילו אנחנו שקופות.

תמוה בעיניי כיצד בשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נשללת חירותם של חרדים לאוטונומיה. כיצד אוסרים עלינו לצרוך את התרבות שלנו באופן שאנחנו מוצאים לנכון. עצם הגשת העתירה נגד קיום המופע במתכונתו, הינה ניסיון נפסד לאנוס תרבותית חברה שלמה ולשלוט בסדרה יום שלה באופן פטרנליסטי ופסול.

דומה שסוגיה זו מעלה את ההכרח להזכיר כי המרחב הציבורי פתוח לכולם. הוא ממוקם אמנם ברשות המוניצפלית, אך הוא לא שייך לה. היא מפקחת עליו, אך הוא לא בבעלותה, אלא שייך למדינה. המרחב הציבורי הוא לא מרחב ליברלי ולא מרחב דתי. הוא מרחב ניטרלי. אם כן, מדוע תיגרע זכותן של נשים שאינן רוצות גברים במרחב התרבותי הקטן שלהן? האם החרדים אינם זכאים להשתמש במרחב הציבורי בהתאם לצו מצפונם - או שרק בהתאם לדת הליברלית החדשה?

אי אפשר למנוע את השימוש במרחב על פי תוכן הדעות, כל עוד זכויות אדם אינן נפגעות באופן מוכח. לפיכך, חרדים המבקשים לנקוט בהפרדה מגדרית לא אוכפים דבר. המרחב הציבורי שייך לכולם.

צריך לזכות שבדי-אן-איי של הציבור החרדי זורמים סיפורים גבורה ומסירות נפש על אבות רוחניים שנלחמו נגד השפעות חיצוניות ליהדות, כדי לא לשנות קוצו של יוד ממנהג אבותינו. "חדש אסור מהתורה" וכל המשנה ידו על התחתונה, וזה פועל לשני הכיוונים: מחד גיסא, נורמות שהתקבעו לא ישונו (הפרדה הייתה נהוגה עוד בשמחת בית השואבה שנחגגה בבית המקדש), ומאידך לה לא נקבל נורמות קיצוניות חדשות שזה מקרוב באו, ומבקשות להשתרש במרחב.

כותבת הטור, ורד עובדיה היא עורכת דין לענייני משפחה ומקימת ה'פורום המשפטי למען נשים חרדיות'