יש רגעים שאתה מרגיש - שאתה לא יודע מה אתה מרגיש. אלו רגעים שבאים בדרך כלל או, כשאתה שמח עד שמי שמים, או, כשאתה עצוב עד עמקי תהום. הנפש לא יכולה להכיל, לא ברגע הראשון - כמות טוטאלית של תחושות.
אחד מהרגעים האלו הוא עכשיו. היום. ערב ראש השנה.
יש בני אדם שאתה יודע שלא תשכח, אחרי פגישה אחת איתם. משהו בהם, מאיר באור יקרות עדין שכזה, מזריח עליך קמצוץ של חיים, של שלווה מוזרה בעולם שוקק תנועה וחסר מעצורים. יש בהם משהו - באנשים האלו, משהו שאין לו נוסחה או תפיסה ממשית, אתה פשוט יודע. מעבר לטוב ולרוע.
אחד מבני האדם האלו היה חברי דוד בקר, המכונה בפי חבריו דאוד. היה ואיננו. עכשיו. היום. ערב ראש השנה.
ברגע הראשון ששמעתי את הבשורה הרעה, במין פרדוקס מוזר - עלו לנגד עיני, פניו המחייכות. עברו רגעים נטולי זמן עד שהצלחתי להבין, עד שהצלחתי לתפוס. ככה עברו להן דקות ארוכות כשמול פני מהבהבים אורות רמזור, מצד אחד החיוך הגדול, ומצד שני דממה מחרישת אוזניים.
לפני שבועיים ישבנו יחדיו בדירתו של דאוד, באירוע שבע ברכות לחבר אחר. השולחן היה ערוך כדבעי, כמו תמיד, אך מעבר לכך, האנשים היו ערוכים, הלבבות היו שם באמת. יש איזה מגנט חסר שם וצורה, הממגנט אליו לבבות מכל עבר. זהו אירוע שאתה רוצה להגיע אליו - לא בגלל השולחן הערוך, אלא בגלל האנשים שיושבים סביבו.
לפעמים נדמה ששכחנו קצת את המושג 'לתת'. הרבה פעמים אנחנו עסוקים במה נקבל, איך נצליח לקחת כמה שיותר מתוך העולם הזה, מוגבל המשאבים. האדם מסתובב בעולם בעיניים פעורות לרווחה, ומנסה לשלוף מכאן, מנסה לשלוף משם, לא משנה הסדר. אצל דאוד הכל היה הפוך.
דאוד היה איש שנותן. נותן באמת, לא נותן על מנת לקחת, לא נותן על מנת לנצל הזדמנויות. נותן באמת. אני מניח שזה דבר שאתה גדל עליו מבית, ואז עובד עליו בעצמך, אחרת הרצון לטרוף גובר על הכל. דאוד היה אדם שנתן לך מעצמו, ועדיין הרגשת כאילו הכל בסדר, כאילו לא קרה כלום.
זכורני בזמנו, לפני 7-8 שנים הקמנו, קבוצה של חברים, בית מדרש במקום המכונה 'עין נפתוח', מה שקרוי בפי העם 'ליפתא'. לא היו תקציבים, לא היה פרסום, רק קבוצה של חברים שבחרה ללמוד תורה, ובית מדרש צופה כל הארץ. נפוליאון אמר: "הצבא צועד על קיבתו", ובכן, גם בית מדרש לומד על קיבתו, וזו הכניסה אל תוכה לא אחת ולא שתיים מאכלים שנתרמו-הובאו-התבשלו על ידי האחים בקר, יש מאין. ככה זה כשהלב גדול מספיק, יש לו את היכולת להוציא יקר מזולל, הכל מכלום. ותמיד היה לב, ותמיד היה אוכל, ותמיד קול התורה המשיך להדהד, בחיוך.
האמת היא שראשי איננו צלול. תמיד עולות התהיות, מדוע דווקא הטובים הולכים? למה דווקא הוא? ותמיד השאלות הללו נותרות ללא מענה, ללא מילים, רק דממה סהרורית חסרת מנוחה.
אינני יודע מה ואיך, וכנראה שלעולם לא אדע, אבל זכרך דאוד ידידי הקדוש יישאר ברוך לנצח נצחים. הפכת את העולם למקום טוב יותר, שמח יותר, ובליבך הענק הצלחת לגרום לאנשים כמוני להרגיש את החיים, להאמין בהם, לנסות לחיות אותם. ושום דבר לא יוכל לקחת ממני את זה, אפילו לא המוות. אתה חי אצלי ואצל כל כך הרבה אנשים.