אאא

זאת בהחלט תופעה מרתקת: לאחר שהפכו לשק הדמוניזציה של השמאל מרכז הישראלי על כל גווניו כאשר הם תוארו לרוב במילות תואר מכוערות, בתוספת חיזוק חדש מבית היוצר של אביגדור ליברמן, הפכו החרדים ליעד מועדף שיש לקנותו על גורמים מרכזיים באותו מחנה, כולל כאלו המגיעים עד לשוליו הקיצוניים.

ח"כ סתיו שפיר, זאת שעד לפני הבחירות האחרונות ראתה בכל דבר חרדי דבר נוראי, שינתה באבחה אחת את עמדותיה המסורתיות ואמרה: "נמאס מההסתכלות הפוליטית על המפלגות החרדיות. אפשר להניח את חוק הגיוס בצד ולדבר על מה שבאמת חשוב כדי לשתף פעולה". חיפשתי הצהרה כזאת או דומה שלה עד לפני מספר שבועות ולא מצאתי. יותר מכך, היא לא הסכימה להצביע עם החרדים באותו חוק גיוס. היא הוסיפה בראיון אחר: "יש שוני בחברה החרדית וצריך לקבל את זה". אחרי ככלות הכל, 16 המנדטים של יהדות התורה וש"ס הם מנדטים קריטיים להקמת ממשלת שמאל ופתאום מה שרואים מכאן לא רואים משם. הבעיה העיקרית עם שפיר ודומיה היא שכולנו זוכרים מה היא עמדתם הבסיסית כלפי החרדים : תיעוב וסלידה. יש לה חברים שממש שונאים את החרדים.

אז למען הסדר הטוב בואו לא נשכח: זה אותו שמאל מרכז שבשנים הראשונות לקום המדינה כמו רדף את הדת והדתיים. זה אותו מחנה פוליטי שרבים מדובריו תיארו עד לאחרונה לא פעם כיצד החרדים משתמטים משירות צבאי (הם לא), "חולבים" את תקציבי המדינה (לא באמת) ומועדפים לכאורה לטובה על חשבון האחרים. משחירי החרדים עשו זאת תוך שהם מביאים נתונים מופרכים. יאיר לפיד עשה על זה קמפיינים שלמים בארבע מערכות בחירות שונות ובהיותו שר אוצר ניסה לחנוק את עולם התורה ופגע היכן שהיה יכול לפגוע במערכת הכי רגישה של הציבור הזה. בני גנץ שנגרר אחרי אותו לפיד הבטיח זמן קצר לפני הבחירות ממשלת אחדות חילונית תוך שהוא מאמץ את הקו הסולד מחרדים.

כשקראתי את מאמרו של יו"ר הכנסת לשעבר, אברום בורג, הרגשתי תחושת החמצה קשה. הוא קבע בפסקנות ש"עידן נתניהו הסתיים". השמאל הישראלי קבע זאת בפסקנות אין ספור פעמים וגם לאחר שנים רבות בשלטון כאשר כל התנאים פועלים נגדו השמאל הישראלי לא מצליח לנצחו. גם ח"כ לשעבר בורג יודע שעבור הגשמת רצונו הוא חייב את החרדים בקואליציה ולכן הוא הגזים בדברי החנופה. בורג מציע לחרדים למעשה להצטרף לפיוס כלל ישראלי, אך הוא שוכח שמי שיצר להם דמוניזציה הוא אותו כוח פוליטי שצריך אותם עכשיו בקואליציית ה"אנטי נתניהו" שלו.

הליכוד רואה בחרדים שותפים טבעיים. מאז שעלינו לשלטון לראשונה ב–1977 הוביל המנהיג המייסד שלנו, מנחם בגין, מדיניות עקבית של כיבוד הדת ושל הכרה בצרכי החרדים. למעשה, הוא הביא את החרדים לעת מלכות. מאז, הפך הדבר מקובל והוא אומץ בחדווה על ידי יצחק שמיר ובנימין נתניהו. אין זה אומר שאנו מסכימים על הכל. יש לנו לא מעט מחלוקות אבל עמדות הבסיס זהות: המסורת והדת היהודית הן מרכיב חשוב בזהותנו. אנו לא בזים להן אלא מכבדים אותן ורואים בהן חלק מאתנו. לצד זאת, בלא שיפוטיות אנו מכבדים את השינויים החשובים שעוברים על החברה החרדית, ובטוחים שדבר שנעשה תוך הסכמה וראייה יותר רחבה של הדברים היא הדבר הנכון והנחוץ, ולא פטרונות וסיסמאות פופוליסטיות מבית היוצר של לפיד.

ב–1998 פרסם ספי רכלבסקי את ספרו "חמורו של משיח" שבו טען שהחילונים הם למעשה משרתים של החרדים והדתיים. הסופר משמאל לא היה מסוגל להבין שבחברה הישראלית שהליכוד יצר יש מקום לכולם ללא יוצא מהכלל – לכל הקבוצות ולכל המגזרים. בחלוף 21 שנים הייתי מציע לחברי החרדים שלא להיות חמורם של המשיחיים משמאל.

הכותב הוא מנהל אגף קשרי חוץ של תנועת הליכוד