אאא

השבוע פורסם סקר בעיתון "גלובס" על אמון הציבור במערכת המשפט, שממצאיו מפחידים ומדהימים - רק 5% מאמינים שאין בפרקליטות אכיפה בררנית. רק 5% מאזרחי ישראל מאמינים שמערכת המשפט פועלת ביושר. אלה מספרים של רוסיה הסובייטית, של מדינת משטר, מעצרים וסחיטה.

וכצפוי, מיד קופצים אנשי השמאל בתקשורת בהתניית פבלוב להגן על המערכת. "הפוליטיקאים פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט", לאמור אם יש שחיתות היא רק אצל הפוליטיקאים, אף פעם לא אצל מערכת האכיפה ומערכת המשפט. נשאר להשתומם איך בכלל עולה בדעתם לטעון זאת?

הציבור איננו נותן אמון עיוור באף אחד, והציבור לא אוהב מישהו ש"עובד עליו" או מישהו ש"עושה עליו סיבוב". פוליטיקאי מושחת הציבור כועס עליו, כי אף אחד לא אוהב להיות פראייר להצביע למי שמרוויח עליו. כדי לזכות באמון הציבור צריך לשכנע אותו שידיך נקיות. הרבה פוליטיקאים ניסו לשכנע שהם נקיים, והציבור לא האמין להם. הציבור לא פראייר. ואלה שהציבור מאמין להם, סימן שיש להם טיעונים כבדי משקל.

נתניהו הוא הדוגמה הבוהקת ביותר, כולם רואים את האכיפה המוגברת, הדקדקנית והבררנית לה הוא זוכה. מחפשים אותו בעקביות בגלידה, בהחזרי הבקבוקים, בחמגשיות, באינסטלטור, בסיגרים, בעוזרת הבית, בשקיות החלב, ברהיטי הגן. ווואלה, לא מצאו כלום. הציבור רואה, והציבור זוכר. זוכר שאף אחד לא חיפשו אותו בבקבוקים. על מעשים חמורים שבעתיים סגרו תיקים תיק-תק, כך אצל איתן כבל, יאיר לפיד, ציפי לבני, שסגרו דיל ברור עם נוני מוזס וקידמו עבורו חוק ששווה מאות מיליונים. הם נחקרו קלילות ושוחררו. יאיר לפיד אפילו הפך לעד נגד ביבי, למרות שהוא זה שניסה לקדם הקלות מס למילצ'ן. עולם הפוך.

ככלל, אמון הציבור במערכת האכיפה והמשפט במדינה חופשית הוא גבוה כברירת מחדל, אך הוא הולך ודועך ככל שהפרקליטות מתאמצת לשחוק אמון זה. והיא מתאמצת מאד.

את פרשת השחיתות של הפרקליטה רות דוד סגרו מהמקפצה, השמועות אומרות שזה מחשש שהיא תפתח על פרשיות אחרות ועל אנשים נוספים במערכת. את הניסיון לתפור ולפטר את הפתלוגית שלא הייתה מוכנה לתפור ראיות שקריות בתיק רומן זדורוב, ראינו בפחד. ראינו גם את סיכול השופטת גרסטל מנציבות הביקורת על הפרקליטות, למרות שהיא הייתה אוהדת מאד בגישתה למערכת. וכמובן, את שיטת תפירת התיקים לפוליטיקאים ראינו לא פעם. תופרים תיק, גודעים לאיש את הקריירה הפוליטית, ואז סוגרים. טעינו סליחה.

ובשבוע האחרון ראינו את גולת הבררנות. את עוזרי נתניהו זימנו לחקירה באיחור של חודשיים בגין ניידת ברסלב עם רמקול (אוי אוי אוי) ליד הבית של פילבר, ואז החרמה וחיפוש לא חוקי בעליל בטלפונים שלהם בניסיון לדוג מידע אישי. אבל כאשר עמית סגל רצה לפרסם על האופן הפלילי בו המשטרה סחטה את ניר חפץ בגילוי מידע אישי מביך, מיד הוצא צו איסור פרסום. וכמובן, על מה התקשורת רועשת? על זה ששר המשפטים העז לבקר את עוולות המערכת בניגוד לצו איסור פרסום. זה מה שחשוב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

ח"כ לשעבר אריק קלנר הסביר זאת היטב כשסיפר על אנקדוטה מבוגר הצבא האדום: חייל ששמע שיחה קולנית על דברים סודיים ביותר בקומה השניה, טיפס על סולם וראה שם מספר מפקדים שתויים שמדברים וחושפים סודות מדינה. לאחר שדיווח על המקרה, העלו אותו למשפט על טיפוס על סולם ללא קסדה.

המשטרה והפרקליטות ביצעו התנקשות פומבית בחוק וחירבו את אמון הציבור. באיומים של פרסום מידע אישי מביך הביאו אדם לתת עדות שהיא מפוקפקת בואכה עדות שקר, ואז אצו רצו להוציא צו איסור פרסום כדי דבר המעשה לא יוודע לציבור. וכאשר שר המשפטים מבקר את הפרקליטות על כך, נזעקים פתאום על "הפרה של החוק".

מה בדיוק אתם מצפים מפוליטיקאי שתופרים לו תיק שיעשה? שישתוק? או אולי גם תבקשו שיגבה את המערכת ויסייע לה לבצע פשע נגדו, כדי שאמון הציבור בה יתחזק? אז לא. זכותו של אדם לומר אמת. וחובתו של הציבור לבדוק. והציבור לא פראייר, הוא בודק.

אלה לא הפוליטיקאים שפוגעים במערכת המשפט, זו מערכת משפט שעושה הכל כדי להוכיח לציבור שהיא אינטרסנטית, מושחתת ופוליטית. ובבחירה שבין פוליטיקאים שהם נבחרי ציבור, למשפטנים פוליטיים שאינם נבחרי ציבור אך הופכים לאדוניו, הציבור בוחר להאמין לאלו שהוא בוחר בהם. הגיוני, כי את הנבחרים אפשר לפטר בבחירות אם יפשלו, בעוד לתופרי התיקים יש חסינות מלאה וגם צוי איסור פרסום.  זה סיפור האכיפה הסובייטית במדינת ישראל וזה סיפור אי האמון של הציבור.